זה פשוט להשתחרר ורגע לפני שפורקים הכל להירגע ולצלול לתוך ספר...

חוץ מזה שגם כשבורחים בתוך הספר מוצאים את המציאות...

מסובך?אם יש צורך אני אפרט...

כי בין ספר לספר- חובה לחזור למציאות...

וחוץ מזה- זה פשוט לא עובד. המציאות תדפוק על הכריכה ותחזיר אותך בכוח לחיקה...

אבל באופן כללי, אני לא מתנגדת ל"בריחה" אל תוך ספר. זה לא מזיק, כמו סמים למשל. ספר זה מעין חכמה בלתי נדלה (טוב, בסדר, תלוי באיזה ספר קוראים...) ורק יוצאים נשכרים מהקריאה.

כשזה נעשה עם גבולות זה אחלה, כשזה מתחיל להיות קבע זה רע.

כל המטרה של קריאה זה קצת מרגוע לנפש, אז כן - אני חושבת שזה בסדר לפעמים כשמרגישים שהחיים קצת גדולים עלינו לברוח לאיזה ספר ולשכוח מהכל.

אבל במקום להתמודד? לברוח לגמרי?... כל פעם שמשהו מגיע, כל פעם שדפיקות הלב קצת מואצות לקחת ספר ולשקוע בו?..

לדעתי לא. לגמרי לא

"דרך האמצע" מה שנקרא זו תמיד הנוסחא המושלמת..

אם אתה לא מסוגל להתמודד זאת הבריחה הכי טובה.. היא הכי פחות פוגעת ומתישהוא אתה תעורר

אולי תתבאס מזה שנגמר אבל לא תיפול לקרשים.כשתתעורר..

יש אנשים שמתוך האבל קראו את שר הטבעות רק כדי לשכוח

בריחה היא לא דבר רע כל עוד היא מוגדרת כזמנית.

לא כמו לישון וכו'..

בס"ד

קרה מעולם שהרגשתי חרא והתחלתי לקרוא.. שקעתי בספר וזה היה ספר קליל מלא בשמש תקווה ושמחה ו... זה פשוט החזיר אותי למציאות אחרת! (כמובן שמש תקווה ושמחה בגבול האפשרי ולא בגבול הבחילה..)

-נכון כשקוראים ספר (-אם הוא טוב-) נכנסים לאווירה? נגיד.. אם בדיוק הגיבור עצבני ומישו קוטע אותי, יתכן שאגיב בעצבנות כמו הגיבור ואז אקלוט שאני עדיין בספר מישו מבין על מה אני מדברת ? (או שבעצם אני מנצלש"ת..אפשר שזה ישאר רטורי)

שפעם בתקופה ממש לא פשוטה עבורי קראתי איזה ספר רציני באנגלית.

ומהר מאוד הבנתי שאין טעם, כי לוקח לי כל כך הרבה זמן להבין ולהכנס לסיפור שזה מפספס את כל הרעיון שהוא להתנתק קצת.

וחזרתי לעברית

בתוך ספר?

היו תקופות שראיתי בהן סדרה ברצף, פרק אחרי פרק באטרף מסויים. ואז זה באמת היתה בריחה, שקעתי בזה לגמרי (מאז אני משתדלת לא לעשות לעצמי את זה)

אבל ספר בעצמו דורש כוחות קצת (או הרבה, תלוי בכובד) ומאוד קל להנתק ממנו ולחזור למציאות.

אני יכולה להעלם כשאני מצוברחת, אבל ברגעים קשים באמת ספר רחוק מלהספיק.

אבל אין רצון להתנתק.

רק לשקוע בו לנצח..................................

ומה עם מצב שספרים הופכים להיות החיים של האדם ולא חלק מהם?

שבכל מקום (כמו בהליכה ברחוב) הוא קורא,

זאת סוג של בריחה..

רעה?

קשה להגיד מתי זה עובר את הגבולות האדומים. 

אולי כאשר זה בא על חשבון דברים חשובים יותר שהאדם אמור לעשות. 

לא תמיד יש כוח או יכולת להתמודד- ואז טוב מאוד שיש יכולת לברוח, לשקוע בעולם חלוםי- לרגע

זה גם נותן מרגוע וגם נותן נק' מבט אחרת לחיים

וכשחוזרים לחיים- יצאנו רק נשכרים

מתי עוברים את הגבול?

כשהאדם לא יכול לעצור את עצמו מלקורא. התמכרות

בס"ד

לענ"ד הגבול של הבריחה לספרים מגיע כשאתה רק מחמיר את המצב שלך. מתנתק מהסביבה לחלוטין.

כשאתה פתאום תופס שקרה משו בחברה שלך ולא ידעת. כשאתה נכנס לתוך בועה יותר מידי.

אם זה כל החיים שלך בלבד- זה כבר מעבר לגבול הטעם הטוב. צריך לזכור שיש משפחה וחברה ועם..

אני מכירה מישי שבמקום לשבת לאכול א. צהרים עם חברות היא היתה יושבת לקרוא. זה לעבור את הגבול מבחינתי.

אומנם בארוחה רשמית  זה לא מנומס. 

אבל בחיי היומיום, אם אתה לבד, זה אחלה חלון לחזור לספר. 

ואני מכיר אנשים רבים שמנצלים את החלון הזה, כאשר הם לבד, לקרוא.

בעיני זה חלק אינטגרלי מחיים תקינים. הרפיה ושחרור מחיי היומיום, אם ע"י קריאה, אם ע"י אומנות אחרת ואם ע"י יציאה לטיול בטבע או לחילופין בבית קפה...

המהלך התקין של חיים בריאים הוא לשחרר מדי פעם. כל אחד מסוגל לדעת מה כמות ההרפיות להן הוא זקוק.

אני לדוג' חייבת הרפיה של כשעה קריאה ביום על מנת לעבור  טרום שינה, ל'מצב לילה'.

בעיני אין לזה קשר כלל לבריחה.

לגבי התמכרות זה עניין שונה. אבל גם לגביה קשה לומר מהי התמכרות.

ישנם אנשים אשר ההרגל שלי של קריאה שעה כל יום לפני השינה, יראה בעינהם כ'התמכרות' בעוד שאני יודעת כי הרפיה זאת הכרחית עבורי.

כמוך (ירושלמית) כבר שנים רבות שאני קורא רק לפני השינה. (ממש נדיר שארים ספר קריאה בזמן אחר)

זו הדרך היחידה שאני מכיר שמעביר אותי ממצב "יום" למצב "לילה".  

בגלל לחצים שמסביב, אני מוצאת את עצמי משתוקקת לחזור לספר שלי, ופשוט לקרוא בלי לגמור אותו.

אולי זה רק בגלל שהוא כ"כ טוב (לצורך הענין: "הקטדרלה ליד הים")

אני לא יודעת אם לקרוא לזה בריחה, כי לבריחה יש קונוטציה שלילית יותר, ואני לא רואה בחשק שלי לקרוא משהו שלילי (אולי בעצם זה כן קצת רע, כי הקריאה בו גרמה לי שבשני הלילות האחרונים הלכתי לישון ב-3 לפנות בוקר...=)

לברוח לסרטים...

(או למחשב, לאינטרנט, וכו...)

חוצמיזה, באמת ברוב הספרים יש תועלת 

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.