שלום חבר'ה. בכוונה אני פותח משתמש חדש כי אני לא רוצה שידעו מי אני ועל ידי כך יעלו על כותב המכתב שאביא להלן, או על הישיבה שבה הוא נכתב, אבל מצד שני לא כתבתי מ"השם של כולם!" כי אני מעוניין שמי שירצה יגיב לי באישי.
אז אני מצרף עכשיו מכתב שכתב בוגר הישיבה שלנו שנה שעברה לראש הישיבה שלנו, מכתב אישי שנשלח לרב בלבד, ואחרי המכתב אסביר איך יש לי את הטקסט. מי שיש לו כוח לקרוא את המכתב, אשמח אם יקרא ויגיב. תודה.
רק אקדים ואגיב שקהל היעד של השירשור הזה הוא פחות או יותר בנים, כי להם זה גם יותר רלוונטי ולהם מכוון המכתב, אבל גם בנות שרוצות להגיב, לא אגרע מכן את זכותכן להגיב, רק - בלי לנסות לפגוע - היו מודעות לכך שמלכתחילה המכתב נכתב בקשר לבנים - ובנים בלבד (גם אם הוא יכול להתאים בצורה זו או אחרת לבנות).
ועכשיו, המכתב.
------
לכבוד הרב שלום.
אני עומד לגולל לפניך מכתב ארוך וכואב, לכן ראשית כל רציתי להדגיש לפניך שכל מה שאכתוב מכאן ואילך, נכתב מהלב ובאהבה אין קץ. ודווקא בשל כך.
אחת הסוגיות הכי בוערות בציבור המחנכים בציבור הדתי, כך נדמה למתבונן מן הצד, הוא השאלה כיצד ניתן לחבב ולקרב את התורה אל הנוער, כיצד ניתן להצמיח נוער אידיאולוגי, ערכי ומחובר לתורה כאחת, וכיצד ניתן לשלב בסופו של דבר בין הקודש, האידיאל, לחול, המתבטא בעיקר בחיי המעשה אליו יוצא האדם לאחר שנות סגירותו בבועת הישיבות. מספר תשובות לעניין, אך שני שיטות מרכזיות הם העומדים היום על שולחן הישיבות: מצד אחד, הדעה הרווחת, היא שככל שנמלא את הנער תורה – וגמרא בעיקר – כך יתמלא הוא מעצמו, יפרח, ויגדל בתורה ובאהבת ה'. דעה שנייה, ואולי אף די משתלבת בתוך הדעה הראשונה, מעצימה באופן מוחשי את לימודי האמונה כתנאי הכרחי להיות הנער מאמין. אמת, אין ברצוני לטעון שהדעה הראשונה סוברת שאין צריך לימודי אמונה כלל, וגם לא להפך, רק הדגשתי בזאת את השוני בין שתי הדעות, כאשר הדעה הראשונה לוקחת את לימודי האמונה במקום השני, ואולי אף פחות – מכל מקום לימודי אמונה נלמדים בה פחות מאשר בישיבה ההולכת על פי הדרך השנייה, הדוגלת בלימוד אמונה מעמיק. ברשותך, אפרוס כעת את משנתן של שתי הדעות, ואנסה להעמיק מעט במניעים שמאחוריהן, במציאות כיום ובתוצאות הנראות כבר שנים רבות.
נתחיל בדעה הראשונה. כביכול, מושלם. מה יותר טוב מאשר למלא את יומו של הנער הצעיר בגמרא, תורה, ושאר מקצועות הקודש? את לימודי האמונה, כך צריך להסביר לפי הליך חשיבת אותם התומכים בדעה זאת, דוחקים הם למיקום משני, אולי בשל היות אותם לימודים קשים ללימוד, אולי בשל נגיעתם בנושאים הקשים והכואבים ביותר בסוגיית העם היהודי, ואולי פשוט בשל המחשבה שאמונה לא ניתנת ללימוד מבחוץ, אלא הנער הצעיר אמור לבוא בעצמו, ולקבוע לו עיתים בלימוד בספרי אמונה, מתוך עצמו. באמת שאינני יודע מה המניע של אותם אלו שקובעים אך ורק שעת אמונה בשבוע ולעיתים אף זה לא.
כעת ניגש למציאות. הנוער הדתי לאומי של היום, חדור אידיאליסטים ככל שיהיה, רובו ככולו שקוע עמוק בתוך התרבות המערבית.. כיליד אותו דור, נאמן אני להצהרתי שכן אני הוא הגדל בתוך החברה, וזכיתי לראות מסוגיה השונים של החברה – אף שאיני מתיימר לומר שראיתי פלח כולל של כל הנוער הדתי לאומי – ואמון אני על עמדתי, שאפילו הנוער האידיאליסטי והערכי ביותר, אף שלא במודע חדור באותה תרבות קלוקלת. ובנקודה זאת עלי להרחיב מעט את היריעה בנוגע לצפייה, לתקווה לנוער שיצמח מדורות אלו. שאיפתם הגדולה ביותר של הרבנים והמחנכים בדור הזה, הוא לגדל מהנוער דור של אוהבי תורה, של אנשי אמונה, שיצמיחו את מדינת ישראל לגבהים מתוך תורה ואמונה. שאלה לי לך, כבוד הרב: האם תקווה זאת כוללת בתוכה – לדוגמא מזערית – אף שירה לועזית? האם תקווה זאת לוקחת בחשבון שאף שניתן להקל כמעט עד ליסוד באיסור שמיעת קול אישה – נושא שעלה לאחרונה לכותרות עקב פרשיית בני עקיבא וטקס הל"ה – האם היא לוקחת בחשבון שאף שניתן להקל עד לרמה (כדברי רבנים מסוימים) בה האיסור הוא רק שמיעת קול אישה באופן בלתי אמצעי (כלומר, "חי", ללא מיקרופון או אמצעי הגברה אחר), אישה בודדה, ולא כמה נשים, אשר בקולה מבטאת מיניות – אנו כדור הגאולה צריכים להחמיר על עצמנו ולדקדק עם הדור, ולהחמיר לא לשמוע כלל קול אישה?
ואולי, שמא נאמר כי בהיותינו דור הגאולה, ובהיותנו בני הציבור המשתדל לאחד בין הזרמים השונים בעם (כשהקצוות לעניין זה הם החילוניים והחרדים, והציבור הדתי לאומי ניצב בתווך), עלינו דווקא כן להיפתח לעולם ולא להיות מסוגרים בבועה כמו אחינו החרדים, ואם כך, האם אסור לשמוע שירת נשים (בידול משמעותי מיתר החברה בישראל), האם אסור לשאול שאלה פשוטה לשלום אישה בעבודתך או בסביבתך, כשאתה בסך הכל מנסה להיות אדיב ולא קר וענייני לכל אורך הדרך בחברה שמלכתחילה מעורבת הנשים וכמעט בלתי אפשרי לא להיתקל בהם במהלך היום ובמהלך העבודה (וכידוע, השו"ע אוסר לשאול בשלום אישה, אולם איך מתאימים זאת לדורנו?) – כאמור, אלו רק מעט מזעיר מהתלבטויות שאופפות את הנוער כיום וממלאות אותו סתירות – מצד אחד אני רוצה להשפיע בחברה ולתת מעצמי בבני עקיבא, ומצד שני ידוע שמי שיורד אל העם עלול להתלכלך בעצמו, וגם עצם ההדרכה בבני עקיבא כתנועה מעורבת מלכתחילה, תכניס אותי להתלבטויות לא פשוטות – מה עלי לעשות? ועוד כהנה וכהנה שאלות וסתירות שמציפות כיום ליבו של כל נער, כמו גם מציפות כל אתר אינטרנט הנותן פינה לשאלות ותשובות בעניינים תורניים, ומובטחני שהרב יודע ומבין למה כוונתי).
ושוב, בל נשכח שאלו רק דוגמאות קטנות מתי מזער, והיריעה צרה מכדי להכיל את הדוגמאות הרבות לצערנו – הסרטים, הדיבור, נגיעה, חברויות למיניהן, "חיפוף" בכל מקום אפשרי – תוצאה של מה זה לדעתך? הלא אתה בעצמך סיפרת לנו על אותו גאון בגמרא, על אותו למדן עצום הבקי בכל הש"ס, ומשמש כראש הפקולטה לתלמוד באוניברסיטה מסוימת – אולם כיפה אינה שוכנת לראשו. האם לכאן אנו שואפים להגיע? האם זאת הייתה כוונת המשורר? ועלינו כעת לשאול את עצמנו, כיצד יתכן שלמרות הבקיאות העצומה בגמרא, אין כיפה לראשו כעת (דתל"ש, כלשוננו)? ועלינו כעת להודות ובכאב שאין זאת תופעה חריגה במגזר המצומצם בלאו הכי שלנו, ותופעת "ההגירה" מהמגזר לטובת החילוניות רבה היא, ודווקא בגילאים אלו, של תיכון, ולאחר תיכון. ועלינו לשאול למה? על שום מה? איפה טעינו?
מוכן אני להבטיח לך, כבוד הרב, שאותם נערים, עולות תמימות בלבבם, לא פרשו מדרך הישר בשל מחסור בשיעורי גמרא. אף לא בשל מחסור בשיעורי תנ"ך או משנה. לא, תלמידים אלו, נערים אלו, הדבר שחסר להם היה הלב. ליבם, המלא כיום, בדורנו הפרוץ לכל עבר, המלא בשאלות, תמיהות, מחשבות וחששות, ליבם שכה השתוקק למילה טובה, שכה השתוקק ליד מנחה שתראה לו את האור בקצה המנהרה, שתפג את חששותיו ותבהיר לו את דרכו וייעודו בעולם, שתענה על שאלותיו, שתמלא את ליבו באהבת ה'. ובמקום זאת אותה יד מנחה הורתה לו להתיישב מול הגמרא, להעביר עוד דף, לגרוס עוד סברא, ולהעמיק בעוד עיון. ולא שבא אני לזלזל חלילה באותו מקצוע חשוב, לב ליבם של לימודי הקודש, הגמרא. בסיס כל לימוד התורה בימינו. רק לפשט את מצב הדור אנוכי מבקש, לתת מענה לשאלה הנוקבת מדוע מתדרדר הנוער לשפל תחתיות שכזה, עד שהוא ניצב מול המחשב וממרר בבכי (גם אם לא באופן פיזי, בליבו פנימה מצפונו מייסר אותו, גם אם הוא מדחיק אותו כי כואב לו כשהוא יודע שהמצפון צודק) על נשמתו התועה, על עיניו שחזו במראות שפלים שכאלה, על אוזניו ששמעו שירת נשים, שירה לועזית, לשון הרע, דברי הבל ושטות. וישנו נוער שהגיע לרמה עוד יותר בעייתית בה הוא מפתח זילות או אדישות לנושאים מסוימים שבנפשנו, וזאת מפני שזאת הדרך שלו להתעלם מהקונפליקט הבסיסי הטמון בעצמם היותנו בני דור מודרני, ועם זאת בני עם עתיק עם תורת חיים ה"שולטת" בחייו על כל צעד ושעל. גמרא זה חשוב, אך האם ליבו של הנוער כיום לא חשוב יותר? האם להעניק לו את שהוא חפץ לא חשוב יותר? האם לא נאמר כבר "חנוך לנער על פי דרכו"? האם דרכו של הנוער היום – בשונה מהמציאות של לפני מאה ומאתיים שנה בה היינו מסוגרים בד' אמות של הלכה – שהיא דרך הדורשת אמת, הדורשת בירור נוקב ומעמיק של יסודות היהדות, של יסודות האמונה, מול כל הפריצות, המתירנות, החיפופים וההקלות שבדורנו אנו – האם דרכו זו, אינה ראויה להערכה, אינה ראויה לתגובה? וכי סבור אתה שמספיקה שעת אמונה בשבוע? וכי לא מבין אתה שנפשו צמאה להרבה יותר מזאת? שנפשו צמאה לנפש שתבין אותו, לדמות שתדריך אותו, שתענה על שאלותיו – ושעה בלבד בשבוע אינה מספיקה, שעה מול אינספור השעות המוקדשות לגמרא ולימודי החול. וכי סבור אתה שאמירה לנער שיקבע לעצמו סדרי אמונה תועיל? והרי הנער זקוק ליד מנחה. אין הוא מסוגל לענות על כל שאלותיו לעצמו!
אנא, אם רק הרב יצליח לענות על שאלות אלו, אשמח אם הן תעזורנה לרבך להבין יותר מה רוצים התלמידים בישיבה בפרט ובעולם הדתי לאומי בכלל, גם אם הם לא מראים את זה כלפי חוץ ואפילו אם הם לא יודעים את זה – המצפון שלהם דורש את זה.
לי הרב לא יוכל להגיב, כי אני כותב את המכתב בעילום שם, אבל ראשית כל הייתי רוצה שהרב יגיב לעצמו, שיחשוב עם עצמו מה ניתן לקבל מהמכתב הזה. הרב יכול גם להראות מכתב זה לרמים השונים ולחשוב איתם האם ניתן לשפר עניין זה ולהצליח להחזיק עוד כמה תלמידים נואשים.
אני כבר גומר י"ב, ולי הרב כבר לא יוכל לעזור, אני רק מקווה ששנה הבאה כבר יכול שינוי ואדע שלפחות סייעתי במשהו לבאים אחרי בשערי הישיבה. ראיתי אומנם כבר מחזורים שיצאו כשרוב המחזור מאמין שלם וחזק, אבל מנגד ראיתי את אלה שיצאו כשליבם הוא שבר כלי והאמונה שלהם תלויה על בלימה, ולחרדתי אני רואה הרבה כאלה גם בשכבה שלי ולא הייתי רוצה שזה ימשך הלאה, אז אנא אל ישלה הרב עצמו שזה כך רק בגלל שהנער אינו מוכן להבין ושהנער אינו רוצה ללמוד ושהנער צריך מעצמו ללמוד הכל או למצוא לו חברותו וליזום מפגשים אישיים עם הר"מ, ואם לא עשה זאת הוא אשם – הנער הגיע לישיבה התיכונית מתוך ידיעה שיעזרו לו בה לא רק לקבל תעודת בגרות וללמוד כמה דפי גמרא, אלא יעזרו לו בה גם לגבש אישיות חזקה מאמינה בה' ובדרכו ושלמה עם עצמה, שלמה עם התורה ועם הדרך בה היא בחרה – ואת זה הוא ציפה שתעזור לו לקבל. לא כל אחד יוזם ויכול ליזום מעצמו את הדברים שכתבתי למעלה (מפאת אישיות שאין זה באופי שלה וכו'...), והרב צריך לדעת זאת ואני מקווה שהוא יודע זאת – ובדיוק לשם כך באתי לזעוק מעל דפי המכתב, אנא הרב, עזור לאלו שקרויים בניך על שם שלמדו מתורתך. עזור לנו, תלמידייך אוהביך.
תודה.
אני.
-------
כאמור, זה המכתב שכתב בוגר הישיבה לפני כמעט שנה. לפני כמה חודשים קיבלתי את המכתב לידי באופן אישי מכותבו, והזדהיתי מאוד עם מה שכתוב, ואני מתחבר אל המכתב מאוד וכמעט מרגיש שאני הדובר.
לצערי, לא הרבה השתנה מאז שנה שעברה וגם מהמחזור שלנו, שגומר השנה את י"ב, עומדים לצאת כמה תלמידים מרוסקים (יש חזקים, אבל יש שלא). את המכתב אני כבר לא אשלח לרב שוב, כי הוא כבר מכיר אותו. אולי אני אנסח גם בעצמי מכתב לרב, ואולי לא. בכל מקרה, פרסמתי את המכתב כאן כדי לקבל תגובות עליו – מה אתם חושבים עליו, על התוכן, על המסר שהוא רוצה להעביר? מסכימים? מתנגדים? (כמובן שקיבלתי הסכמה עקרונית מכותב המכתב).
מוזמנים לכתוב תגובה כאן...
ומי שמעוניין באישי, מוזמן בחום לשלוח מסר אישי.
תודה,
פלמוני.
וכו'. ]
