רוב האנסים (והסתם פוגעים ומטרידים) הם אדם מוכר לקרבן, ולא דמות חשוכה מהרחוב. כך שבתחום הזה, לפחות לפי הסטטיסיטקות, את ממש לא היחידה וממש לא לבד.
אגב, קרבן לא חייב להיות בת, למרות שבסטיגמה זה בד"כ ככה, העולם רחוק מהסטיגמות.
ועכשיו לגבייך:
1. ישר כח על הכתיבה באתר ועל החשיפה! מדובר במהלך ארוך, קשה ומורכב עד אימה. הבושה והאשמה הפנימית שאת בטח חווה גרמו לך לחשוב שנה וחצי אם לעשות צעד כזה או לא.
לחיצה קטנה על המחשב, צעד גדול לאדם.
2. בזהירות אני יכול להגיד שלעשות הצגות של "הכל בסדר" זה לא הולך. טבעם של סיוטים הוא שהם חוזרים למוח ברגעים הכי קשים והכי מציקים (למשל כשצריך לישון כבר ורבש"ע... אי אפשר!!!). היעדר השינה בלילה גורם לעייפות ול"ריחוף" ביום ומכאן ההתדרדרות בשאר המובנים מהירה ומתבקשת.
3. אני חושב שהצורך בעזרה מקצועית הוא מיידי, עם זאת - לא תמיד יש אומץ או יכולת ללכת לצעד כזה, ובמקרה הזה - יש גם פיתרונות ביניים.
הצורך הראשון שלך להערכתי הוא לישון. נגן MP3 עם מוסיקה או שירים או שיעורים או משהו אחר שאת אוהבת יכול לעשות פלאים כשצריך לדחוק סיוטים ומחשבות רעות מהמוח.
בגילאי העשרה היה לי מחשב שלם ששימש למטרה הזו של הסחת דעת ממחשבות רעות ואסורות, והייתי מאוד מרוצה מהתפקוד שלו.
הצורך השני להערכתי יהיה שיקום הביטחון העצמי שלך והביטחון באנשים שסביבך. נתקלתי בעבר בקורסים להגנה עצמית לנשים שאולי יועילו בתלות באופייך. אם לא - פשוט לכי להתנדב במשהו שאת אוהבת! זה יגרום לך כנראה להרגיש יותר שווה ופחות "על הקרשים".
בנוסף, גם לאחר רגיעה יחסית ושיפור במצב, עוד יהיו לך ימים של חזרה לאחור וקשיים. רק שתדעי לך שאם תעבדי קשה, יש לך סיכוי.
4. בטווח הארוך, על מנת לשקם את חייך, לא תתחמקי בשום צורה מהצורך בעזרה מקצועית, והנ"ל גם אם סעיף שלוש יעבוד וישפר את מצבך במידה מסויימת או רבה.
משה
הקב"ה החליט ללמד אותי כמה דברים בעולם הזה, ולשמוע כל מיני זוועות שהעדפתי שלא לשמוע. נקווה שלפחות תהיה לזה תועלת.
(האמור בעיקר נוגע לשנות התיכון שלי, בהן קמתי ויצאתי מהכיתה כשדיברו על עניינים שאינם ראויים, אולם לעיתים לא עלה הדבר בידי מסיבות מגוונות... אז למדתי קצת איך העולם עובד, ומאז אני מנסה לתקן אותו)
