לפני כחצי שנה זכיתי בתחרות כלשהי, אחרי זמן-מה (הרבה זמן-מה), קיבלתי את הפרס.
תווים בשווי 500 ש"ח.
שמחתי, חוץ מהזכיה, על הכסף. וארגנתי לעצמי רשימת ספרים וחנויות שבהם אני אבקר.
ואמרתי, אחכה לשבוע הספר.
הצעתי להורים לקנות את התוים על מנת לקנות בסופר בסכום פחות מהמקורי, וכך אני בכסף *אמיתי* אוכל גם לזכות במבצעים.
אתמול, ההורים הלכו לקנות בחנות שרשומה בתו, אמרתי, יאלה, בא אני אביא לכם 100 שקל. הוצאתי מהכספת הסודית שלי, הכנסתי לכיס האחורי והבאתי תו קנייה אחד לאמא.
חזרתי הבייתה, שמח ומאושר. התארגנתי לל"ג ב, יצאתי, שמחתי, שירים של ברי סחרוף בגיטרה, על האש. בבוקר למחרת, הבגדים הסריחו מאש, בכמה רגעים עשיתי דבר שלא עשיתי חודשים, כביסה. אתם שקוראים, קולטים את הבעיה, אבל אני הייתי ברוח תזזית
הספקתי לכבס, הכנסתי למייבש. הלכנו לטייל בתל אביב. ומול הגלים נופל לי האסימון.
בעסה.
בעסה.
בעסה.
מצד אחד הצלתי 100 שקל, מצד שני הפסדתי 400 בדיוק בגלל ההצלה הזאת.
למרבה המזל (הרע), המכונה שבדרך כלל לא משקיעה מידי ותמיד משאירה את הטישו שאני שוכח במתכונתו הנוכחית עשתה מהתווים פודינג.
ועוד כתוב, תו פגום לא יכובד.
אח, החיים.
זה מה שקורה כשמתמהמים. הייתי יכול להשקיע ב400 דייט מושקע במסעדה יוקרתית, או לקנות 500 קרטיבים, 1000 בזוקה, אופניים לקטנים, 200 דגי זהב, שתי נגנים, ארבע זיכרונות ניידים, 40 קופסאות שימורים של לבבות דקל, עשר זרי פרחים לסבתא, השכרת רכב ליומיים, וביקור אחד אצל פסיכולוג.
יש לי בעיה בכלל עם כסף, אני לא מאוזן, לא שאני קמצן, שאני לא יודע איך לאכול אותו. כשאני מקבל 1000 מסבתא, סתם, ומאתיים אחרי יום עבודה מטורף באיזה גבעה. ואיך לחסוך. ואיך לא לחסוך.
אולי אני אפנה ל"רב תו", במכתב מרגש, ושיחליפו לי את התוים. אולי אפנה למנכ"ל. לתקשורת. לעולם. |אופטימי|
שלל הצעות יתקבלו בברכה
עולם -400 ש"ח
