בערך לפני 4 אני וחברה שלי התחלנו ממש להתדרדר כתוצאה מהגירוש (בגוש היינו חברות הכי טובות ואחרי הגירוש היישוב התפצל לשני מקומות וכל אחת הייתה במקום אחר..) כל הזמן באנו אחת לשניה היינו מעשנות, יושבות עם חברה מהיישוב, נוסעות להעסיק ת'עצמנו בירושלים ועוד המון שטיות(ההורים שלנו לא ידעו מה אנחנו עושות..) ואז ממש רצינו ללכת עם מכנסיים ההורים שלה נכנעו והסכימו לה וההורים שלי ממש לא הרשו והתעצבנתי עלהם ממש!!ובערך כל יום ישנתי אצל חברה אחרת כי לא היה לי כח להיות איתם בבית..
בשנה האחרונה היו לשתינו מלאמלא דברים ששינו ת'חיים:היא הפסיקה ללמוד והיא ממשיכה לחפש את עצמה בירושלים עם כל מיני חברה שהיא מוצאת ברחוב, ואני ב"ה מצאתי ת'עצמי ואני כל יום מודה לה' ולהורים שלי על זה שהם הסכימו לי לעשות את כל השטיות שרציתי לעשות והיום אני מבינה שזה היה ממש לטובתי כי זה שרציתי לעזוב ת'דת זה היה תוצאה של הגירוש ולא חשיבה מעמיקה על החיים!! והיום אני פשוט חולה על ההורים שלי ומעריצה מספר אחת שלהם ואני ממש רוצה להמשיך את החינוך שהם חינכו אותי...
נ.ב שלא תבינו לא נכון-אני חולה על חברה שלי ואני עדיין בקשר איתה אני פשוט חושבת שזה שההורים שלי עצרו אותי זה ממש עזר לי! ורציתי להראות שאותה לא עצרו וזה דופק אותה עד היום כי הם לא ידעו איך להתמודד איתה=[=[