האביר היה גיבור, מושא להערצה בקרב בני עמו. לא רק שלא היה קרב אחד שהפסיד, האביר לא נפגע אפילו! לא חש כאב בימיו!האביר הבלתי-מנוצח, כך קראו לו...
האביר לבש את שיריונו כל הזמן, תמיד היה חגור בחרב ומצויד במגן. מי יודע מתי יוכל להפגע?
המוניטין שלו היה יורד לתוהו אם רק היה נשרט, הרגיש האביר.
יום אחד, התאמן האביר עם תלמידו, יורשו לעתיד, כך אומרים.
תלמידו הצליח לחבוט בשיריונו מכה כ"כ חזקה, עד שחרבו חדרה את השיריון, ולמרבה הצער- שרטה שריטה קטנה את בשר האביר. הוא צעק, הוא צרח...
כל בני העם שמעו את צעקת האביר הכבר-לא-בלתי-פגיע. כנראה שגם הוא, בסופו של דבר, מנוצח. חלקם חשבו שצרח בגלל המוניטין שלו שירד לשאול, חלקם תהו שמא צעק כי שגילה ששיריונו חדיר.
אבל האמת, האמת היא שהצעקה באה בגלל הכאב, אותה שריטה קטנה- כאב קטן, שלא ידע לפרש מה הוא- צרמה לו כ"כ.
גם לאדם האדיש ביותר, הבלתי פגיע, יש איפה שהוא רגשות.
כמעט ולא להפגע...זה יתרון אדיר, פריבילגיה מהבורא.
רק כשמשהו באמת מצליח לחדור את השריון העבה שאתה לובש סביבך, זה יכאב יותר מלשאר.
אז תעשו טובה, אל תעריצו אבירים, פשוט תשתדלו לא לפגוע גם בהם.
מנה
)