בס"ד
על שאלתך עמד בשאלות ותשובות "כתב סופר" [אורח חיים סימן קז] וכתב לתרץ בזה הלשון:
"וליישב נ"ל בשנאמר מילתא בטעמא בכוונת רבינו יונה לחלק דבר שיש בו מעשה ואפשר למעשה זה שיעשה למצוה בלא כוונת הלב, אין למחשבה וכוונה ענין כלל למצוה שעושה, וזהו טעמא דמאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה, אבל תפילה וברכה שהעיקר שיכוין לבו לפני מי עומד ופירוש המילות שאמר, ואמרו ז"ל ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שהיא בלב זו תפילה, שאחר כוונת הלב הן הן הדברים שיקובלו לפני יודע מחשבות, ואמרו תפילה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, והלשון קולמוס הלב מה שיש בלבו, וכן בברכה שיודה וישבח לה', ואם לבו בל עמו אין זהו תפילה ואין זה שבח, וכיון שעיקר המחשבה וכוונת דברים תליא גם כן במחשבת הלב שיתכווין לשם מצוה ואם מברך בלא שיכוין לשם מצוה אינו יוצא ידי חובתו, משאין כן כל זה במצוה שעל ידי מעשה שהמעשה העיקר ואין ללב חלק בו, גם לכוין בלבו לשם מצוה אין צריך, כי אין למחשבה וכוונה חלק בקיום המצוה, כך נראה לי להסביר בטוב טעם ודעת, בעזרת החונן דעת":
וכוונתו שבשאר המצוות חוץ מתפילה, המעשה הוא חיובי מצד עצמו גם ללא כוונה, למשל אם אדם עושה חסד ועוזר לחבירו, גם אם הוא עשה את זה בתור "מעשה אנושי" ולא כיוון כלל לשם מצוה, מכל מקום הרי עשה דבר טוב, והמעשה הזה יחקק בנפשו וממילא ישפיע עליו במשך הזמן להיות אדם יותר טוב, ועל זה נאמר אחר המעשים נמשכים הלבבות [ספר החינוך מצוה טז], אך הלא התפילה היא דיבור עם בורא עולם, ואם אדם בזמן התפילה חושב על דברים אחרים הרי זה בגדר דיקלום, ואין זו שיחה עם בורא עולם כלל, ולכן נאמר על זה [אברבנאל אבות, ב, יג] תפילה בלא כוונה כגוף בלי נשמה.
מסקנת הדברים שצריך להקפיד בכל תפילה לפחות על תשומת לב ומחשבה מינימלית על מה שאומרים ומוציאים מהפה. ולאט לאט אפשר להגיע למדרגות יותר גדולות של כוונה וריכוז בתפילה.
בהצלחה!
)
