זה ברור שהסביבה משפיעה על ההתקדמות שלנו.

אבל יש ויש. יש לאדם גם את הבחירה החופשית-וגם את חשבונות שמים.

ומה אנחנו יודעים חשבונות שמים?

שמסריחים מהגאווה והשחצנות שלכם

אני מדבר מעצב על חברים שלי. אותם חברים שגדלתי איתם- ו-וואלה...הם כבר לא בדרך הנכונה! 

הרבה זמן לא התעצבנתי, ברכותי... הצלחת לעשות את זה ב7 מילים.  

צודק וזה באמת עצוב לראות את חברים (או במקרה שלי חברות) שנוטשות.

מזדהה עם כל מילה!

רק תבחר

אבל החלטתי שכן.  [ובזה שאמרתי שאתה מדבר באוויר, כן- אני מתגאה גם עליך.] 

לדעתי הם טעו, ולדעתם לא.  

אני עצוב בשבילם, כחבר.

אתה מוכן להסביר על מה?! שנשארתי בדרך הנכונה?..למי אכפת מזה?! הם הלכו, ולא בטוח שיחזרו למוטב, עם חבר צדיק היה נפטר ח"ו, הייתי עצוב פחות- לפחות הוא לא הולך לקראת הפסד עולם הבא שלו...

בגלל זה אני מרגיש תחושבת עליונות?! גאווה?! בחיי...אין לי מילים, וזה לא קורה הרבה. 

ואם כן אתה לא מראה את זה, אתה יותר בראש החביב של "אמרתי לכם":
 

אם הייתם נשארים בישיבה כמו שיעצתי לכם, לכולכם...כל זה היה קורה?!  

^וזה בדיוק מסוג הדברים שגורמים למישהו להודות בטעות שלו נכון?

אז יופי, צדקת. כל הכבוד, גבר.

וזה ממש ממש לא סותר. 

אני ממש לא אגיד להם בפנים 'אמרתי לכם'.  אני יחשוב על זה, ויבכה על זה...כמו שאבא יבכה על זה שהבן שלו הלך בדרך רעה ולא שמע לעצות שלו. 

בדיוק ככה. 

אני לא בא במטרה לגרום להם להודות בטעות,  אני לא בא במטרה להחזיר אותם בתשובה...אני לא מנסה לעשות את זה! וגם אם כן, זה לא מתוך..."אם היית בישיבה היית דתי." הבחירה נעשתה, בחירה רעה לענ"ד...ולא אשב להם ואזכיר את זה. אלא אנסה להשפיע מהמקום שבוא הם נמצאים כרגע. 

גם בישיבות מורידים תכיפה יוצאים עם חילוניות שוכחים מה זה תפילות תורה.

ובעיקר שוברים רגליים, כאילו... מה הקשר?

נ.ב בפעם הבאה שאתה רוצה לשכנע מישהו שאתה לא שחצן יהיר גאוותן אל תשתמש במילים "זה ההבדל ביני לבינך" 

ובשלי זה לא קרה. שני חברים שהיו תמיד יחד, אחד נשאר ואחד עזב. האחד הולך למכינה, והשני...עמוק בסמים. 

שוב, סיימתי את הדיון. טעית, לא הבנת נכון- ועכשיו בכלל הכל ברור. 

ההבדל ביני לבינם- יש הבדל, הבדל שנובע מההחלטה. הם מודעים להבדל- בעיני זה יתרון, בעינהם זה חסרון. איפה הגאווה אתה מוכן לענות?.

בעל-הסולם, אמר את זה בחריפות שהבחירה היחידה שהאדם עושה היא באיזו חברה הוא יחיה.

כל השאר משתרשר מזה.

כמובן שזה לא הכל אבל יש כאן אמת גדולה.

האדם יכול לללמוד בתיכון דתי אבל ה"חֶברה שלו" תהיה חברה משמעותית ולא זו של התיכון.

מצד שני אדם צריך להיות מודע לכוחה העצום של החברה בכדי לדעת שיש כאן בחירה משמעותית לעשות ועל זה לא מדברים היום.

את/ה יכול להתמודד עם טיעון באחד-על-אחד עם דרך חיים שלמה שעוטפת אותך היכולת להתמודד היא מוגבלת.

דבר עם אנשים שמתעסקים בחינוך שנים רבות, לאו דוקא עם דתיים, תראה שזה המצב.

הבהרתי את עצמי יופי. 

גם הבנת אותי לא נכון, עכשיו הכל מספיק ברור.  

הדרך שלך היא לא דרך, ואני ממש לא מתכוון להמשיך יותר מזה בדיון על הרגשות שלי בריש גלי.  

ואם לא הבנת אותי נכון ורצית להקטין?..אולי הצלחת, שוב ברכותיי. 

תוסיף לך לרקורד שהצלחת לעצבן את הבנ"א הכי אדיש, שלא התרגש כשדברים התפוררו לו בידיים- מי שמכיר אותי יבין, ונשאר שפוי. והכל ב-7 מילים.

אחי, אתה מיוחד.  

הם יבינו את הטעות, ויחזרו בתשובה.

שה' ייתן להם כח ושכל...

בעז"ה...

חילונית, והם עושים יחד את הדברים שהוא חולם עליהם

בע"ה.

הוא יהנה עם אשתו פי מליון ממה שחבר וחברה שלו עושים, ולאורך הרבה יותר זמן.

לא, עזוב, אני מפלצת. אין לי רגש בכלל.  חברים? פחח למי אכפת...<צ>

אני פשוט יענה במשפט אחד: כל הפוסל במומו פוסל. 

ידעת את זה ובגלל זה העדפת לא להזדהות ולהשאר מאחורי חומת המגן של 'השם של כולם' .

הוא יספר לך שהוא צדיק ואצלו זה לא ככה, אבל כל הבנים חושבים רק על זה כל הזמן, בייחוד בנים שמסתובבים רב הזמן בחברה נפרדת

אבל בגלל זה להגיד שכל הבנים מקנאים?? אני חושבת (כן כן אני בת) שנכון שלבנים יותר קשה בקטע הזה אבל יש בנים שעובדים על עצמם ומשתדלים לא להגיע למקום הזה בקיצור אתה לא יכול להכליל!!!

אני מאמינה שאריאל לא מקנא בו (ולא אני לא מכירה את אריאל) ושאין פה אחד שמקנא בו.

קנאה בדבר כזה לא נראה לי דומה למחשבות.

ואתה מכיר אותו אישית?

אתה יודע באמת כמה הוא מכיר ת'צמו?

אתה יודע כמה הוא עבד/ עובד על עצמו?

מאיפה לך שהוא יספר שהוא צדיק והוא לא ככה?

למה אתה כל כך בטוח שרוב הזמן הוא בחרה נפרדת, אולי לא...

שמעת על 'הפוסל- במומו פוסל?'

הרואה נגעי אחרים רואה נגעי עצמו?! (וכאן במה שרשם אין גאוה כלל)

למה בכלל ההסתכלות המוטעית מלכתחילה????

בע"ה.

גועל.

יש בנים שהגיעו להחלטה מודעת לשים את הדברים האלו בצד כמה שאפשר עד החתונה.

על זה חז"ל אמרו ובצדק, "משביעו רעב ומרעיבו שבע" אם אתה עוסק בזה אז ברור שאתה לא מסוגל לחשוב שיש מציאות אחרת.

אז זהו שיש.

בע"ה.

אני ממש מבין אותך.

אני תוהה לעצמי מה הביא את כל אחד מאיתנו לשם, למה אני כאן והם לא.

לא יודע איפה לשים את האצבע.

אין מערכת דתית ברמה איכותית שמאפשרת לסיים את היום בשעה מוקדם כדי "להתקדם בחיים" (למי שאכן יודע לנצל את הזמן.

גם אני בוגר תיכון חלש. אז מה זה אומר על האישיות שלי?

אריאל מדבר מתוך הכאב שלו, מתוך אמונה שהדרך שלו טובה ומועילה ונכונה,
וכשהוא רואה שחבר טוב שלו עזב את זה- זה כואב לו.

אם אתה רואה (בראיה שלך- שמשקפת את האמונה שלך) שחבר שלך עושה טעות כלשהי- לא יכאב לך?

ויושב בדד-
גם אתה, בראיה שלך, רואה התנשאות, מתוך החשיבה שאריאל בטוח שזאת הדרך, והוא שם-- וחבר שלו כבר לא.

המשפט-- אם הייתם נשארים בישיבה כמו שיעצתי לכם, לכולכם...כל זה היה קורה?!  

נובע במתוך כאב נטו, שאולי אם היו מקבלים את העיצה- היום הם היו "בדרך הנכונה".

אז זה האמונה של אריאל, שהם עזבו את הצד הנכון.

גם אני באתי מחברה דתית, ממשפחה דתית.

ויודע מה? אני מבינה אותם לגמרי.

זה לא אומר שאני מסכימה, אבל אני יודעת שהם מאמינים במשהו שאני לא, וחושבים שאני טועה-- וסבבה.

שיחשבו.

אני לא מזלזלת, אני פשוט לא במקום הזה..וזה הכל.

אז למה לפתח דיונים מכאיבים?
הנושא הזה הרי גם ככה רגיש.
לכולם.
(אחרת לא היה מתפתח השרשור הזה כמו שהוא עכשיו.)

אני רואה אותי ואת כל החבר'ה האחרים שעפו\עזבו את הישיבה בשלבים שונים(עכשיו אני סוף י"א בעיקרון)שרובנו בערך במצב שאריאל הזכיר....

אבל לדעתי,או לפחות ככה זה אצלינו...קודם הגענו למצב הזה ואז עזבנו את הישיבה ולא להפך...

אף-אחד לא עזב את הישיבה ואז פתאום הוריד את הכיפה...יכול להיות שזה החמיר אבל זה נובע ממצב שכבר היה וחוסר המסגרת רק העצים אותו...

באמת קשה.. גם לי היו קטעים כאלו עם חברות, ויש לי עוד כמה חברות שהיום

המכנסיים קורצות להם וקשרים עם בנים ומסיבות

וכמה כואב הלב.. בסופו של דבר מסלול החים מוביל לאן שצריך, משם הם עכשיו אמורים

להתפתח.. זה משהו שמאוד מנחם

לומר את דבריך.  נתת טענה נכונה, בלי שום בלבולי מוח ושטויות, ובניגוד לאחרים, אמרת את זה פשוט בצורה קוסמת.  

אני יבדיל בין שני מצבים: 

הראשון,אדם נמצא מסגרת שבאמת לא מתאימה לאדם -פיזית:

מספר שעות, התנהלות, דרישות וכד'. 

זה יכול להיות שיקול לעבור- אבל לזכור שאתה יורד גם ברמה הרוחנית של המסגרת, ואתה חייב להערך בהתאם, ותדע שאתה יכול להיות מושפע מדברים שונים. 

השני, אדם שנמצא במסגרת שלא מתאימה לו מבחינה רוחנית:

 אם המסגרת נמצאת בראש גבוה יותר מבחינה רוחנית, (ובהנחה והאדם משוכנע שהוא הצודק וכלום לא יעזור)  הוא רק יתדרדר שם עוד יותר, אם זה לא מרצון, זה רק דוחה.

אם האדם נמצא ברמה רוחנית גבוהה יותר מבחינת המסגרת (הבדלים קיצוניים) שידע שהסיכון והניסיון שהוא עומד בו גדול יותר, והוא חייב להערך בהתאם. 

וגם,כמו שאמרתי רובנו קדם "הדרדרנו" ואז עזבנו\עפנו מהישיבה...ככה שהמצב הראשון לא כ"כ שייך במקרה שלי..

לגבי המצב השני,בגדול כולנו התחלנו שם במצב שהמסגרת דיי התאימה לנו בצורה כזו או אחרת מבחינה רוחנית.אבל עם הזמן זה הלך והתרחק.ואני גם לא מדבר על 5-15% מהמחזור,אני מגבר על קרוב לשליש...שאז באמת יש מה לברר...

תסביר לי למה התדרדרתם אם הייתם במקום ממבחינה רוחנית?

גם באישי

אריאל, עזוב אותך תיכון עכשיו. מה אנחנו מבינים?
הרי אתה שמיניסט [כמוני כמוך, רק תוסיף "ית"], מחפשים את השנה הבאה שלנו.
אני והחברים שלך יכולנו לעבור לתיכון אחר, להיפטר מהבגרות הארורה במחשבת ותושב'ע ולעבור לסדר היום עם מסיבה קטנה בפאב בסופ"ש. אבל נשארנו. למה? לא יודעת. אולי כי למי יש כח לעבור עכשיו, בשביעית להתחיל דרך חדשה.. לא.

בכל מקרה, מה שבאתי לומר כאן, זה שהעניין הוא לא איפה אני בשמינית, כי זה קצת מוזר לשפוט אותנו במצב הזה. נוכל להתחיל לבחון את פני הדברים כש..נתחיל לבחור שירות לאומי\ צבאי? מכינה? מעורבת? הסדר? 3 שנים צבא בלי עפעוף? כאן מתחיל הסיפור, והוא לא נגמר שם. כמו שאדמין אמר, הנה, "בוגר תיכון דתי" וכמו שאני מכירה את החברים שלי, הנה בוגרי ישיבה ובלי כיפה, והנה בחור שעזב את הישיבה בשישית, האריך שיער, התגייס לשלוש שנים ויוצא היום עם קומונרית וכיפה שמכסה את כל הראש.

ובמס' מילים- התיכון הוא לא מדד. ולכן, שאלתך-" האם כל זה לא היה קורה", נראית לי לא רלוונטית.

את השירות יכלתי לבחור בין במקום חילוני, בין דתי, בין באגודה בה אצטרך לעבור קורס עם בנים לבין עם בנות בלבד, וכך אצל כולנו. אם זה שהייתי עוברת בסוף לתיכון היה משפיע לי על השירות? אני לא יודעת. אני חושבת שנכנס כאן גם מדד של לחץ חברתי, של אישיות, ושל סף נגררות.

אנחנו עדיין עם כיפות וחצאיות [חלקנו] אבל נהנינו מאוד במסיבה האחרונה שהייתה. ולספר לך על האוכלוסיה שרקדה שם? היא הולכת לעשות שירות בעמותה, הוא הולך להסדר בירושלים, הוא למכינה בשומרון, היא לגרעין (כן, אצלנו זה נחשב "ואוו דוס!"), הוא, כן כן זה עם השיער והכיפה, רגע, יש לו כיפה? לפעמים..סגר גם בהסדר בירושלים. אז בסדר, אז ההוא הולך לעשות 3 שנים צבא מעכשיו, הוא במודיעין והיא מתגייסת גם, אה וגם היא. אבל הנה, כולנו מאותה סקאלה של ישיבה-אולפנה (בסדר, היו שם גם מתיכון דתי, והאמת ההוא מהתיכון הדתי יצא בדיוק לבדוק מכינה).

ולכן..תיכון\ ישיבה\ אולפנה. זה כבר לא מדד.

בהצלחה.

[בפעם העשירית...] 

(ועדיין, אני שמח שאת מגיבה...)

וזה לא מתחיל בנגמר במסלול של שנה הבאה.

זה מתחיל במהות שלך כיהודי, ונגמר באורח החיים שלך.  לדעתי, לכמה אנשים ספציפים, לא לכולם, מבין אלה שעברו, המסגרת ה'פחות דתית' הרסה.  

(והתיכון לא מדד, אבל תסכימי איתי שבהיקף כללי- לא אישי- מי שבמסגרת יותר דתית, מתפתח מהבחינה הוז יותר?...)

חבר שלי, שי- לצערי פשוט לא היה מוכן לאורח חיים חילוני- בגלל זה הוא שינה את אורח חייו- עמדה בפניו בחירה קשה, אנשים יחשבו שאפ' בלתי אפשרית בהתחשב בכלים שהיו לו- הוא היה עוד ילד...כמו שאני הייתי בכתה י', הוא לא הבין מהם חיי-תורה. אני אישית הבנתי את זה רק בסוף י"א. המון אנשים מהשכבה הבינו את זה רק בחצי שנה האחרונה, אפילו אלה שנחשבים יותר 'ערסים'.

ומהכרות עם שי- חבר טוב- הוא עוד היה מבין את זה לפני- רק היה חסר בתיכון החילוני שהוא עבר אליו מישהו שיסביר לו...   

[התחלתי להדגיש דברים, כי בחיי- אני מרגיש שאני מדבר סינית- אני חוזר על עצמי מלאנטה פעמים..]

והבנתי את הסיכונים שההחלטה הזו מביאה. כיבדתי אותו וההחלטה שלו- והזהרתי אותו מהסיכונים. 

מדגיש: מסגרת חילונית/חלשה יכולה להוות גורם משפיע על האישיות ולחילופין לא- זה ברור לכולנו, ברור שיש יוצאים מהכלל, אבל בוודאי שאותם יוצאים מהכלל, פשוט היו מוכנים לאתגר ועמדו בו.

ומי שמכיר אותי יודע עד כמה

דבר ראשון- יושב בדד למה לפתוח דיון??? הוא מדבר מהכאב שלו אז למה להיות ציני ופשוט להוריד מהעוצמה של הדברים? זה סתם מכאיב ולא עוזר (מכאיב לא רק לאריאל אלא גם לכאלה שעברו ועוברים את מה שהוא עובר).

דבר שני- השם של כולם 2 אתה באמת חושב שזה מקנאה??? נראה לך שאני למשל מקנאת בחברות שלי שמספרות על הזאת שהתנשקה עם ההוא והחברה שלךו ראתה את זה ואמרה לה והשנייה הכחישה???? באמת נראה לך שאניט מקנאת בכל האלה שתסלח אבל הם הורסים לעצמם???

בקיצור אם התשובה שלך כן אז אתה טועה ובגדול! אנחנו לא מקנאים בהם אנחנו עצובים עליהם וכואב לי אישית לראות את חברות שלי הולכות עם בנים לא שומרות נגיעה ואומרות שבעתיד ילכו לא צנוע כן זה כואב לי וזה לא בא מקנאה כי אני גאה בדרך שלי ומאמינה בה בכל ליבי!!

טוב סוף חפירה (ואולי גם קצת פריקה)

אם הייתי מספרת סיפור דומה לשל אריאל אני בטוחה שכמעט הייתי משתמשת באותו

סגנון מילים פחות או יותר וההתבטאות שלי כנראה היתה מאוד דומה לשלו

מהבי"ס הקודם שלמדתי בו, רוב הבנות שעזבו מאז כיתה ט' הן היום בנות שיוצאות בלילה

עם בחורים, מעשנות לובשות לא צנוע.. בגלל כמה טעויות של החינוך ועוד כמה דברים.

וכן- אני כואבת עליהן שהן הגיעו למצב כזה ומצד שני גם שמחה על כך שזכיתי אני

לא להיות בצד ההוא

אני לא מרגישה שאני מעליהם! אני מרגישה שאני אחותם ושווה אליהם בדיוק

רק שדרכינו שונות, ובדרך הורי מורותיי ורבותי למדתי שהדרך שבה אני הולכת

היא בהשתדלות הליכה בדרך ד' כי כך התחנכתי וכך גם זכיתי לברר ממקום טוב את הדרך

ולהשאר שם בלי פריקות עול דרסטיות או עזיבת הדת!

אני שמחה בחלקי ומקווה בשבילהן שמסלול החיים יוביל אותם למקום הכי טוב עבורן בדרך הכי לא קשה

בדרך הכי יפה!!! שמתאימה להן.

גאוה היא מידה שבאה לומר שאני מרגישה מעל הכל, שאני יודעת הכל, שאני מעליהן שאני יותר טובה מהן

אבל זו לא כוונתי בכלל..

אריאל דיבר מ-כ-א-ב! ולכל אדם יש הסתכלות שונה, הבנה שונה "כשהם שפרצופיהם שונים כך דעותים שונות" וכמובן גם הבנותיהם.

יכול להיות שההבנה כאן היתה שונה.

בס"ד

לא את אלה שחזרו בשאלה או הפכו ל"דתיים פחות" ולא את אלה שנשארו בישיבה, ונשארו "דוסים" (אפשר להתווכח מה זה הגדרה של "דתי לייט" ומה זה הגדרה של "דוס" אבל זה לא קשור כרגע ולכן אני מכלילה בגסות).

סליחה שאני אומרת בכזאת חוצפה אבל - זה שאמרת להם, אריאל, שזה לא יהיה חכם ללכת לתיכון פחות דתי או חילוני לגמרי, זה לא באמת עזר, ואני אומרת את זה בכאב גדול. כי כמו שכולנו יודעים ב"גיל ההתבגרות" (עד כמה שזה נשמע כמו מורה בגיל ה80, אם לא יותר) לא ממש חושבים שמה שהמבוגרים אומרים הוא נכון וטוב, חושבים שהם מיושנים, שהם לא מבינים כלום מהחיים שלהם ושהם פשוט מהדור הישן. אז ככה שאם אומרים לנו "חבר\חברה" בגיל הזה זה לא טוב, לא באמת מבינים מזה, ולא באמת מקשיבים למבוגרים-עד שחווים את זה על עצמך. אז מי שנחשב "לילד טוב ירושלים", מבחינתם של אותם ח'ברה, אומר לעצמו שהוא יותר מדי ילד טוב ופוחד לא לעשות את מה שאבאמא אמרו לעשות, ומה שהופך אותנו להיות בעמדה לא משהו, מבחינתם.

אני אתן דוגמא חיה-מישהו שאני מכיר טוב התגייר בגיל 13, היום הוא בן 35 ואב לשני ילדים.הוא התגייר כי ההורים שלו התגייירו, כי אחותו התגיירה-וכי הוא זה שרצה לעלות לא"י.הוא למד בישיבה. כל בוקר, הרב שלו, היה מחבק את התלמידים- זה לא היה חיבוק סתמי של "בוקר טוב" זה היה חיבוק של לבדוק אם התלמיד לבש ציצית הבוקר. ואם לא לבשת ציצית, אתה בצרות.כשהוא גמר את הישיבה, הוא הלך לצבא כמו שאר החברים שלו, אבל לא כמו שאר החברים שלו, הוא הוריד את הכיפה. ואתם יודעים למה? בגלל אותו חיבוק של "בוקר טוב", ובגלל עוד סיבות שהרב שלו עשה כדי לחנך את התלמידים שלו לקיום תורה ומצוות. הוא התחתן עם גויה בתשעת הימים-עשה הכל כדי להכעיס את ההורים שלו. הבן הבכור שלו גוי לכל דבר. אחרי שהוא הבין מה הוא עשה, ו"קיבל" קצת שכל, כמו שאנחנו אומרים פה, אשתו התגיירה, והבת השנייה שלהם כן נחשבת ליהודיה.

אז ברגע שמכריחים בן אדם לעשות משהו, זה כן עלול להגיע לדברים לא משהו, בוא נגיד את זה ככה, ואפילו לחזרה בשאלה.-אבל עד שהם לא מנסים, הם לא באמת מבינים למה לא בעצם? אנחנו, הדוסים, ה"ילד טוב ירושלים", שכן מקשיב למבוגרים שאנחנו ,עם "השכל"-לנו קל! לנו אין מה לדבר בכלל. הם לא מבינים למה זה לא טוב, הם רוצים להרגיש את זה על בשרם כדי להגיד לעצמי לא לעשות את זה שוב, אם ילד לא יגע בפלטה של שבת, איך הוא ידע לא לגעת בה בשבת הבאה? - אני לא אומרת שקודם נעשה אחר נבין ואז לא נחזור לעשות טעויות ("נעשה ונשמע"), אבל יש כאלה שכן צריכים ת זה, כי שאתה אומר לילד בן 3 אל תדליק את האור הקב"ה יתן לך עונש\הקב"ה יהרוג אותך, ואחרי כמה פעמים שהוא הדליק\כיבה את האור בלי כוונה, הוא רואה שלא קורה לו כלום, הוא לא נשרף, לא יוצאת בת קול שצורחת עליו, הוא לא מתחשמל, הוא לא חוטף התקף לב.לא קורה לנו כלום, הוא עוד עלול לחשוב ש...אין דבר כזה הקב"ה, קרה לי משהו? הנה, אני מכבה, מדליק, מכבה, מדליק, מכבה, מדליק...ושוב-לא קורה לי כלום! אפילו הראש לא כואב.לא קצת, לא בכלל.אז זה חכם להגיד לילד "הקב"ה יענש אותך?! אני לא חושבת... זה שאמרת להם זה טוב ויפה, כי זה די מבאס להסתכל על כל "הדוסים" האלה שהרבנים אוהבים, ושהם יודעים מה הם עושים, ושהם מאמינם במה שהם אומרים ועושים, ומתפללים בדבקות כזאת- כי אני לא מצליח להתפלל ככה, כי אני לא מבין למה לא טוב חברה בגיל הזה, וכי המבוגרים האלה וילדים הטובים האלה תמיד בטוחים בעצמם- ואני לא! אני גם רוצה להיות בטוח במה שאני מאמין.-ולכן הולכים מחפשים את עצמם בהודו ובתיאלנד. (מקווה שיצאתי מובנת.)

לנו כואב לראות אותם עוזבים ולדעת שזאת לא הדרך הנכונה, אבל כדי למצוא אותה צריך קודם לחפש, זה שאנחנו מצאנו כי נולדנו ככה (לדוגמא של הגר), או כי אנחנו הקשבנו לאבאמא בלי לשאול שאלות מיותרות זה לא אומר שהם הבינו, שלהם קל לקבל את זה ככה.ולכן אני מבינה את התגובה של יושב בדד, אני לא אומרת שהיא נכונה, אבל זה נשמע שאנחנו מעליהם "כי אנחנו מצאנו את הדרך הנכונה".תמיד צריך להסתכל על שני הצדדים.

המשך יום מקסים לכולנו.

אני חושבת שאת טועה (את בת נכון? ) אני כן מגדירה את עצמי ומוגדרת על ידי סביבתי כדוסה ותסלחי לי אבל זה לא בגלל שנולדתי לזה אלא בגלל שחיפשתי כן חיפשתי וכמעט שגם אני התדרדרתי לדברים שלפי קנה המידה שלי הם לא בסדר ואני לא אפרט כי זה סתם ייצור ויכוח אבל ניצלתי מהם מכל מיני סיבות שאחת מהן הייתה ההבנה של למה המצוות האלה הן טובות כי התורה לא רוצה שיהיה לנו רע, ה' לא רוצה את רעתינו אלא רק את טובתינו ככה שאנחנו יכולים להגיד את כל מה שאמרנו.

אני לא יודעת מי הרב הזה שדיברת אבל אני גם חושבת שהוא לא בסדר.

ולגבי מה שאמרת לאריאל יכול להיות שזה לא עזר אבל באותו רגע כנראה זה היה הדבר שהכי נראה לו נכון לעשות וחוץ מזה שלא כולם הם מרדנים בגיל ההתבגרות .

ולמה נראה לך שלנו קל??? אני בטוחה שכל אחד מאיתנו חווה בחייו את הרגעים בהם הוא אמר " למה לי המצוות האלה? בשביל מה לקיים אותן? תראו את החילונים איזה חיים יש להם" אבל אנחנו הבנו שהחיים שלהם לעומת החיים שלנו הם יותר טובים כי לחיים שלנו יש תכלית יש מטרה שלמענה אנחנו מוכנים אפילו למות.

ולגבי מה שאמרת על התגובה של יושב בדד אני גם הייתי במצב של חיפוש וגם אני לא תץמיד הייתי דוסה ומעולם לא חשבתי שמתנשאים מעלי אלא שרוצים לעזור אני יכולה להבטיח לך שלא אני ולא אריאל ולא אף אחד פה מנסים להתנשא אנחנו מנסים להביע כאב באמת שכשאני קוראת את מה שאריאל כתב ונזכרת בחברות שלי באמת בא לי לבכות וכשאני רואה את התגובה של יושב בדד בכלל בא לי לבכות לחשוב דבר כזה עושה לי פשוט עצוב בלב כי זה לא נכון בעליל וזו מחשבה מוטעית.

אני פונה גם לכל אלה שחושבים כמו יושב בדד אז דעו לכם מעולם מעולם מעולם אף אחד לא ניסה להתנשא על אף אחד רק לעזור מתוך אהבה,ף כאב, עצב והזדהות כן הזדהות אני באמת מזדהה איתכם כי אני גם חויתי את הדברים האלה אז בבקשה אל תחשבו את הדברים האלה על חברים שלכם כי כמו שאני אטומרת הם חברים שלכם וחברים לא מתנשאים מעל האחר!

יצא לי קצת מבולבל אז אם יש שאלות באמת באמת אני באישי וגם אם מישהו רוצה סתם לדבר על זה

אני מדבר כמישו שמהצד של העוזבים...

אם היה בא אלי חבר ומנסה לדבר איתי לא לעזוב,לא "להתדרדר" אין הרבה סיכוי שהייתי מקשיב לו כ"כ כי אין לי כח עכשיו,ומי אתה שתטיף לי מוסר...

וגם לצד המשכנע בד"כ אין כ"כ איך לשכנע ולהתעמת(במובן חיובי..)עם ה"עוזבים" כי בגיל הזה לרוב האנשים אין דעה מספיק מגובשת בקשר לדת וכ"ו...ות'אמת נראה שיותר הגיוני לעזוב וללכת לחזור בשאלה...כי זה יותר קורץ באופן שטחי לנער בגיל הזה...

בס"ד

ההבדל בינך לבינם-שאת כן מצאת את עצמך מהר מאוד, והם עדיין לא.

ויש לי שאלה, אם היית גויה, היית מתגיירת?- אני לא יודעת עד כמה אנשים היו רצים לזה. יש לזה משמעות מאוד גדולה לזה שנולדנו לתוך משפחות דתיות שומרות תורה ומצוות, נכון, כל אחד לוקח את המתנה הזאת ומתפתח אותה למקום שהוא זה שמוביל אותה והוא זה שיוצר אותה לעצמו- אבל זה שנולדנו לתוך זה-זאת אחלה מקפצה.

ממש לא אמרתי שכל בני הנוער מרדנים- ואפילו אמרתי שלא כולם!אמרתי שיש כאלה שרוצים לחפש בעצמם את הדרך ויש כאלה שמקשיבים להורים ולמבוגרים, אותם "ילדים טובים"-הם ממש לא מרדנים, איך הגעת לזה שאמרתי שכולם מרדנים?!זה שהוא מקשיב להורים שלו בלי להגיד:"לא רוצה"-איפה יש פה מרדנות?

וממש, אבל ממש לא אמרתי שלנו קל! אני אומרת שוב-שאסור לנו לשפוט אף אחד! לנו-אסור לשפוט אותם, ולהם אסור לשפוט אותנו-ולאף אחד לא קל בעולם הזה, אחרת, מה אנחנו עושים פה בכלל?!אף פעם אין מנוחה בעולם הזה, תמיד יש אפשרות להגיע רחוק יותר, להיות טוב יותר, להיות צדיק יותר, לתקן, זאת עבודה שלא נגמרת, כי גם לרבנים גדולים יש נפילות שצריך לתקן.

ובקשר למה שאמרתי על יושב בדד, אמרתי שאני מבינה אותו, לא שאני מסכימה איתו. אני לא חושבת אריאל או דניאלה או אפילו את כתבתם ממקום של גאווה, שחצנות, או קנאה- אלא ממקום של כאב אמיתי, ורצון לקרב את אותם חברים ולא להרחיק אותם.אמרתי שבקלות אפשר לפרש את מה שאריאל אמר להתנשאות.לא יותר מזה=].

וכמו שאני מקווה ששמת לב כתבתי הרבה בתגובה שלי (בעיקר בקודמת) "אנחנו" "כולנו" "שלנו" וכ"ו... גם אני נחשבת, יחסית, לילדה "טובה ירושלים", אבא ואמא אמרו, זה מה שעושים.

אני מדירכה בסניף מעורב את השבט של הגדולים (ח' וט')-חניכים שלי, לצערי, לא שומרים נגיעה.חניך שלי בא וסיפר לי שהוא ניסה והצליח להחזיק מעמד שעתיים, אני רציתי לבכות. את יודעת למה לא בכיתי לידו, כי הוא היה מפרש את זה כזלזול!וזה ממש לא היה מתוך זלזול, זה היה כאב אמיתי.

מקווה שעכשיו יצאתי יותר מובנת ממקודם=].

אבל "זה שנולדנו לתוך זה-זאת אחלה מקפצה" זה העניין שגם החברים או החברות האלה נולדו לתוך זה הם פשוט בחרו בדרך שונה דרך שלפי דעתינו היא לא נכונה זה לא אומר שאנחנו יותר טובים מהם.

וד"ר אריק מצטערת שזה יצא עלייך היו שם דברים שמופנים לכולם ולכן כשגמרתי לרשום הוספתי למעלה ולכל השאר כי באמת חלק מהדברים לא היה קשור ספציפית אלייך אלא לעוד כמה כינויים פה שממש היה עצוב לי לראות את תגובותיהם אז אם כל השאר יקרוא ויגיבו זה יהיה נחמד

אני לא חושבת שהיה טעם ללכת כל כך רחוק.. לפעמים דברים הם ר-ק נשמעים לנו

אנחנו לא מסוגלים קצת לנסות להבין מאיפה העיניין באמת בא...

הכי קל לראות דבר ולשפוט לפי מראה או שמע ראשוני.

גם לי קל לומר על אדם שהרגע נגע במישהי שהוא עכשיו חטא בנגיעה, ואולי בעצם זאת אחותו

הכי קל לראות את נגעי האחרים ולהגיד אותם בקול!!

אני מדברת רק בגלל שלי כואב על ההתנפלויות האלו על אנשים

ואני עכשיו מדגישה שאני לא מדברת בפניה אישית לאף אחד, אבל רק לתשומת הלב.

גם אני בן אדם וגם לי קורה שאני שופטת אנשים וישר עולה כף החובה

אבל איפה פה מידת החסד וכף הזכות?

איפה להיות דומים לבורא עולם??

יש כאן אנשים עם לב- לב של אדם שפועם ומתרגש בדיוק כמונו!!

למה.. לאפשר שיפגעו ברגע?

האם היינו רוצים להיות בצד ההפוך?

הלוואי שאני יוצאת מכאן מובנת והלוואי שאף אחד לא לקח את זה אישית

יש אנשים שרוצים להגיב וביקשו שנקפיץ אז תסבלו

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...

אתה מרגיש בדידות כי אין לך חברים? מה עם חברים לכיתה בלימודים?

אתה לא חבר בתנועת נוער? 

זה הנקודה יש לי חברים אבל אני לא רוצה לבנות את הקשר שלי רק בשביל להרגיש שיש לי חברים ואני לא בודד...(מוזמן להסתכל בשרשור החדש על ללכת לסניף מעורב שאתה לא כל כך מאמין בזה אבל צריך בסוף חברה..)

א- אדם בסופו של דבר מול עצמו גם כשהוא עם חברים וגם כשהוא לבד... האם אתה מהווה חברה טובה לעצמך? 

מעניין לך עם עצמך? האם אתה חבר טוב לעצמך (רגשית)?

תכנס פנימה. בכל אחד יש עושר פנימי וזה תענוג לגלות אותו.

ב- נסה לשים לב לזה שאתה אף פעם לא באמת לבד, תמיד מושגח בידי מישהו שאוהב אותך אהבת עולם...