עבר עריכה על ידי <אריאל> בתאריך י"ג סיון תשע"א 23:32
מה הקריטריונים להערצה? מי כ"כ שווה את הביטוי הזה, ולמה?
"אני מעריץ אותו כי הוא יפה..." , "אני מעריץ אותו כי הוא שחקן כדורסל מדהים" --האקט שבגללו ההערצה נובעת באמת שווה את זה? ?
הוא שר יפה, הקב"ה נתן לו כישרון- הוא יכול לשיר יפה, האם מגיעה לו הערצה על זה? לענ"ד לא. מאוד יפה שהוא מוציא את הכשרון שלו החוצה, אבל היכולת שלו היא נטו מהקב"ה.
תחביב ישן שלי הוא לראות NBA (ליגת הכדורסל בארה"ב) , השנה דיי זנחתי אותו- בגלל זה ישן. יש שם שחקנים עם יכולות מדהימות, ממש בלתי ניתנים לתפיסה- קולעים מכל מצב, מהירים, זריזים, בעלי חשיבה מהירה ואינסטקטיבית- יש להם מיליוני מעריצים ברחבי העולם.על קובי ברייאנט, השחקן המוביל של הקבוצה החביבה עלי, אני יכול לומר שהוא פנומן, אני לא מעריץ אותו, אני אפילו לא מעריך אותו .
תשאלו, הרי הוא עבד קשה כדי להגיע למצב הזה?- לרמה הזו, וכי זה לא ראוי להערצה?
אני מעריץ את ההשקעה שלו במטרה, אני לא מעריץ את המטרה. אני אקח ממנו את ההתמדה שלו, בשביל היעדים שלי. להבדיל, כמו שהוא נותן את כל הנשמה במגרש, הלוואי שאתן את כל הנשמה כמוהו, רק בבית המדרש.
אני מעריץ אנשים שמוסרים את עצמם, יום יום, למען התורה, העם והארץ- וזה יכול להיות כל אחד! מרב גדול, ואחד פשוט מהעם. אני מעריץ, אנשים שגוברים על יצרם, אני מעריץ אנשים שחיים חיי תורה ולא נמשכים להבלי העולם הזה.
אני מעריץ אותם- פירושו, מעריץ את התכונות שלהם, הדרך חיים שלהם- רוצה להיות,לחיות כמוהם.
אחד האלמנטים של הערצה, היא מחשבה שלנערץ אין שום חסרונות ודברים פגומים. להערצה כזו אין שום מקום ביהדות, אפ' לרב הגדול ביותר- לכל אדם, באשר הוא, יש פגמים. לגבי הערצה כזו יש אחד שאפשר להעריץ: הקב"ה - "אל נערץ" (תהלים, פט', ח')