היה לנו עכשיו ערב פרידה. הערב הכי עצוב בחיים שלי...

אני לא מאמינה שזה קורה לי, אבל הנה זה הגיע...

בס"ד

לא היה מישי או מישו (כי זה כולל הצוות) שלא בכה. היה כזה עצובבב

יש כאלה שרק הזילו דמעה, זה משו אחר..

דווקא לא איכפת לי סתם שמשעמם בחופש

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....