לפני כמה שעות הלכה לעולמה סבתא רבה שלי ז"ל.
היא לא דברה עברית, ואני לא ממש יודעת לדבר ברוסית, ככה שלא יצאה לי לדבר איתה.
אף פעם לא היה לי איזה שהוא קשר אליה או איתה, מבחינתי, היא הייתה סבתא, שחוץ מלעיתים רחוקות מאוד, לא רואים. אתמול, שסבא שלי התקשר להגיד שהיא בבית חולים והמצב לא כזה מזהיר, לא באמת שמתי לב למה הוא אומר. הבנתי שהיא בבית חולים ושהמצב שלה לא כזה "איי יאי", אבל לא חשבתי שיקרה מה שקרה היום.
אני חושבת שפעם אחרונה שראיתי אותה הייתה לפני 4 שנים, אולי פחות, ופתאום, אני כל כך מצטערת.
מצטערת שלא התעקשתי להבין את השפה שסבא שלי כל כך רצה שאני אלמד ואדבר ואמא שלי כל כך לא, מצטערת שלא ממש ניסתי להבין מי זאת בכלל, היא הייתה אצלי במודע, אבל לא יותר מזה, מצטערת שלא הכרתי אותה כמו שצריך, מצטערת שהיא הייתה מישהי, ועכשיו, אני גם לא ממש יכולה לשאול ולהבין מי היא הייתה, מצטערת על זה שאפילו שהיא באה אלי וניסתה לדבר איתי בכל זאת, אני רק פחדתי ממנה והתרחקתי, אולי בגלל שהייתי קטנה מדי, ואולי בגלל שהיא הייתה ניראת לי אישה מפחידה, מבוגרת ומקומטת מדי, אבל אני בכל זאת מצטערת.
יש לי כל כך הרבה דברים להתחרט עליהם בחיים שלי, שבסה"כ, לא עברתי את גיל 18-ויש לי עוד כמה שנים לזה. אבל פתאום, אחרי שהיא הלכה, אני מבינה שיש לי עוד מלא דברים להתחרט עליהם.
עכשיו, הדבר היחיד שאני אוכל לבקש ממנו סליחה זה מאבן קרה ולבנה שכמה מילים שחורות כתובות עליה, זה מה שישאר ממנה.
אני שונאת את הרגשת חוסר האונים הזאת, שגם שאני רוצה לבקש סליחה, על דבר שלא עשיתי, ושהייתי צריכה לעשות, אין לי כבר ממי לבקש סליחה.
למה אבא, אני מבינה את הדברים האלה מאוחר משי, מאוחר מדי אפילו בשביל עצמי...
