שמעתי שמישהו אמר שחברים זה לא טוב כי הם ינטשו אותך ברגע שתצטרך אותם אז רציתי להראות לכם סיפור שימחיש כמה חבר עוזר וכמה כל אחד מאיתנו צריך חבר כזה.
אני מעתיקה אותו והוא כתוב בגוף ראשון אז לשם ההבהרה זה לא קרה לי
בזכות רגע אחד:
יום אחד כשהייתי בכיתה ט', ראיתי ילד מהשכבה שלי בדרכו הביתה מבית הספר. שמו היה עידו. נראה היה שהוא סוחב את כל ספריו. חשבתי לעצמי: למה ילד ייקח את כל הספרים שלו הביתה מבית הספר?? הוא בטח 'יורם'. מאחר שהיה לי סופשבוע עמוס (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי בשבת אחר הצהריים), משכתי בכתפי והמשכתי ללכת. בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של ילדים רצים לכיוון עידו, מעיפים לו את כל הספרים ומפילים אותו לאדמה. המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק שלושה מטרים ממנו. הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו. ליבי יצא אליו וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו ראיתי דמעות בעיניו.
נתתי לו את המשקפיים ואמרתי: "החבר'ה האלה מגעילים". הוא הסתכל אלי ואמר "היי,תודה!" וחייך. זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית. עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו קודם, איפה הוא גר. התברר שהוא גר לידי, ושהוא למד קודם בבית ספר פרטי.
בחיים לא הייתי מתחבר לילד שהולך לבית ספר פרטי. דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים.
הסתבר לי שהוא ילד "גזעי". שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לשחק איתנו כדורגל, והוא ענה שכן. בילינו ביחד כל אותו סוף שבוע, וככל שהכרתי אותו יותר, כך חבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי.
ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הספרים. אמרתי לו שנראה לי שהוא הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם יסחב את כל הספרים האלה כל יום. הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים.
במהלך ארבע השנים הבאות, עידו ואני נהיינו חברים טובים. כשסיימנו את התיכון, התחלנו לחשוב על צבא ואניברסיטה. ידעתי שנישאר חברים לתמיד, על אף שכל השכבה ואני צחקנו עליו על כך שהוא "יורם". הוא נבחר לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון.
ראיתי את עידו באותו יום. הוא נראה נהדר, אחד מאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון. הוא התמלא וממש נראה טוב למרות המשקפיים. גם היו לו הרבה חברות במהלך התיכון. הוא היה מאוד נרגש. טפחתי לו על השכם ואמרתי: "אל תדאג, אתה תהיה גדול!" "תודה", הוא השיב.
כשהוא התחיל לנאום, הוא כחכך בגרונו ואמר: "סיום התיכון הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך 'לעשות את זה' במהלך השנים הקשות הללו- ההורים שלך, המורים שלך אבל יותר מכל- החברים שלך. אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זו המתנה הטובה ביותר שאתה יכול לתת לו. אני הולך לספר לכם סיפור". הסתכלתי עליו, לא מאמין שאני שומע אותו מספר את הסיפור של היום שבו הכרנו.
הוא סיפר שהוא תיכנן להתאבד באותו סופשבוע. הוא סיפר איך רוקן את הארונית שלו בבית הספר וניקה אותה, כדי שאימו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן ולסחוב את הספרים שלו.הוא הסתכל לעברי וחייך חיוך קטן. "למזלי, ניצלתי, החבר שלי הציל אותי מהתאבדות".
שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור החתיך, הפופולרי והמוצלח הזה מספר על הרגע החלש ביותר שלו. ראיתי את ההורים שלו מסתכלים עלי, מחייכים את אותו חיוך מכיר תודה, שעד לאותו רגע לא הבנתי את משמעותו.
אף פעם אל תמעיט בערכן של פעולותיך הקטנות ביותר. הן יכולות לשנות חיים של אדם לטובה או לרעה. האלוקים שם אותנו בתוך חייו של האחר כדי שנשפיע בדרך כלשהי.
כעת יש לכם, הקוראים, שתי אפשרויות:
א. להעביר את הסיפור לאחרים,
ב. לשכוח אותו.
אני בחרתי באפשרות הראשונה, כי "חברים הם מלאכים שמעמידים אותנו על הרגליים כשהכנפיים שלנו שוכחות כיצד לעוף".
הסיפור הזה מעביר בצורה הכי טובה כמה חבר יכול לשנות.
אני מסכימה שיש כאלה שהם "חברים" אבל יש גם כאלה שהם חברים אמיתיים, חברים שאוהבים אותך ורוצים בטובתך והם לעולם לא ינטשו אותך.
אני מודה לקדוש ברוך שזיכה אותי למצוא חברות כאלה אין לכן מושג כמה אתן משפיעות עלי ואני בטוחה שכל אחד שיש לו חבר כזה זה משפיע עליו כמו שזה השפיע על עידו (לא כולל הקטע של ההתאבדות).
בקיצור תודו על כל חבר שיש לכם כי חברים זה נכס יקר שאפשר לאבד אותו ברגע אחד של טיפשות.
