בע"ה.
לכן הבדואים הולכים עוד מעט לקבל חצי נגב.
חסימת כבישים היא הפגנת כוח חזקה מאוד כלפי השלטון, שמה שחשוב לו זה בעיקר לשמור על הסדר ה'טוב'.
תקראי- זה מאמר של הרב יוסי אליצור מיצהר:
דעה: למה אני מבין את פעילי "ערבות הדדית"?
הרב יוסי אליצור | כ׳ בסיון ה׳תשע״א (22/06/2011)
כלפי אלה שמפעילים את המדיניות של "ערבות הדדית" בתגובה על התנהגות ברוטאלית של הממסד יש כאלה שמעלים שתי קושיות:
-
אתם גורמים לאנרכיה!
-
במה אשמים הערבים הנפגעים? הרי הממסד הוא זה שפוגע ביהודים, ולמה אתם פוגעים בתגובה בערבים?
נראה לי שאני מבין מה עובר בראשם של פעילי "ערבות הדדית", ואני יכול בהחלט להבין כיצד שתי הקושיות הללו בעצם מתרצות זו את זו.
נתחיל בקושיא הראשונה: האמנם רוצים שתהיה כאן אנרכיה? לא, אף אדם שפוי אינו רוצה אנרכיה, שמביאה לקושי לכל מי שחי. פשוט ש"איש הישר בעיניו יעשה" הוא מצב מזיק. כן, אבל את האנרכיה יוצר השלטון: השלטון היום בוחר להיכנע לכל סוג של אלימות.
הבדואים בנגב מפעילים כבר שנים אלימות קשה, והתוצאה היא שהמדינה נכנעת לחלוטין, מלבינה את בתיהם הלא חוקיים, ומשלמת להם עבור קרקעות שהם חמסו וגזלו;
הערבים מפעילים אלימות בלתי פוסקת – וכתוצאה מזה השלטון נכנע ומאפשר להם לחיות על חשבוננו (כזכור אנחנו משלמים את המים והחשמל של ערביי עזה ויו"ש), תוך כדי שהם עושים כבתוך שלהם (רוב ככל הבניה הערבית בגליל, למשל, היא בלתי חוקית);
העובדים הזרים והסודאנים נכנסים לארץ באלפים – והממסד של המדינה שותק אל מול קהילות שלמות ובלתי חוקיות, שמהר מאד תהפוכנה לחוקיות כי "אין ברירה"; הדרוזים בפקיעין מחליטים לנקות את השטח מיהודים ולצורך זה גם חוטפים שוטרת במהלך המהומות – והמשטרה מגיעה ל"הסדר" כניעה "מכובד" איתם.
זהו מצב של אנרכיה. כאשר יהודים קמים ומפעילים אלימות נגדית הם לא יוצרים אנרכיה – הם פשוט מאזנים את האנרכיה הקיימת. האנרכיה הקיימת – בה רק הצד הערבי מתקדם ומרויח בעוד היהודים מורידים עוד ועוד את הראש – גרועה מאשר מצב מאוזן. כאשר המצב מאוזן קורים שני דברים טובים:
א. בטווח המיידי – האינטרס היהודי נפגע פחות, כי חשבון הכדאיות (שהוא הדבר היחיד שלפיו מתנהל הממסד) מביא לזה שלא כדאי יהיה לפגוע ביהודים, וממילא יש יותר כח להישרדות היהודית כאן.
ב. בטווח הרחוק – השלטון והאזרחים שמים לב שיש כאן בעיה. האנרכיה – שעד כה היתה בפועל בלי שדיברו עליה – הופכת להיות גלויה. כאשר הבעיה צפה ומודעת – הרי שזה כבר חצי מהפתרון, כידוע. מכאן ואילך – או שהשלטון יתעשת, או שהאזרחים יבינו שהשלטון הזה אינו ראוי, ויחליפו אותו בשלטון מתוקן שאינו יוצר אנרכיה בכניעתו לאלימות, אלא נלחם בפשיעה ומנצח אותה.
ולמה לפגוע בערבים? אחרי שהבנו שיש כאן בעצם אנרכיה – נשים לב שמעשי השלטון נגד יהודים אינם "שלטון החוק" – הם חלק מהאנרכיה. כאשר השלטון מחליט להיכנע לבריונות הערבית, ולשם כך הוא מכה ביהודים – אין זה שמירה על חוק וסדר אלא טיפוח של האנרכיה, כאשר השלטון מנצל את סמכויותיו להשליט סדר – ומשתמש בהן כדי להגדיל את האנרכיה. כלומר: גירוש יהודים ממאחז הוא מעשה אנרכיסטי, שנעשה כגיבוי לאנרכיה הערבית שהממסד החליט להיכנע לה.
הפעילות כנגד המעשים הללו נועדה לאותת הן לערבים והן לממסד: אם ציבור החליט להיות אלים ולנצח בדרך האנרכיה – זה דו כיווני. אם אתם – הערבים – חושבים שאנרכיה תשתלם לכם, ואתם – הממסד – חושבים שתוכלו לשתוק ולתת ליהודים לשקוע עוד ועוד – הרי שאנחנו מבהירים בזאת שלא עוד. אנחנו גם מאותתים לערבים שהתנהגותם האלימה היא חרב פיפיות, וגם מאותתים לממסד שהכיוון בו הוא צריך ללכת הוא מלחמה תקיפה באוכלוסיה האלימה, במקום כניעה שהיא התאכזרות כלפי היהודים.
הממסד הוא זה שהיה צריך לפגוע באוכלוסיה הערבית, כדי למנוע ממנה לטפח את האנרכיה ההולכת וגדלה כאן. כאשר הממסד לא עושה זאת – נאלצים יחידים לעשות מה שבכוחם ובאפשרותם (כדי לשרוד עד לחזרת הממסד הקיים לשפיות, או עד להקמת ממסד אלטרנטיבי).
נסכם: הפגיעה בערבים אינה יוצרת אנרכיה – היא רק מגלה את האנרכיה הקיימת, ויוצרת קריאת כיוון לממסד כיצד יש להתמודד עם אוכלוסיה אנרכיסטית.