סבתא שלי נפטרה לפני פחות משנה והתחרפנתי מכל האנשים שאמרו לי ש"טוב לה עכשיו" ו"לפחות היא כבר לא סובלת", וידעתי אתזה, והיא באמת סבלה מלא לפני, זה לא עזר לא לשמוח בשבילה, הייתי שבורה לגמרי מהכל.
ות'כלס, הרגשתי קצת רע עם עצמי בגלל זה.
כאילו, היא סבלה סבל נוראי, היא הגיעה למצב שהיא ישנה על הספה כי היא לא מסוגלת לעלות במדרגות לחדר שינה שלה (בבית שלהם כל החדרי שינה בקומה למעלה), היא היתה מחוברת לחמצן בתדירות שרק הלכה וגדלה (אני זוכרת ביקור אצלה קצת אחרי פורים שהיא היתה עם חמצן מתישו בשעה האחרונה שלי שם, ובביקור אחר בחופש הגדול היא כבר היתה עם החמצן 24 שעות ביממה), המצב שלה היה נוראי וכולנו ידענו שהיא הולכת למות, ידענו מחנוכה שנשארה לה שנה לחיות ושנה של סבל, וכולנו היינו אגואיסטים מספיק כדי לרצות שתחיה כמה שיותר זמן מהשנה הזאת למרות שהיא סובלת, כי זה מה שרצינו בשבילנו, בשבילה רצינו שהיא לא תסבול, ברור, אבל לא בדרך של מוות, רצינו משו אחר שיגרום לה לא לסבול ואם אין אז לא נורא, העיקר שתחיה כמה שיותר זמן.
אחרי שהיא נפטרה הרגשתי מגעיל כלכך מהמחשבות האלה שבאלי שהיא תחזור למרות שהיא סבלה, ושהייתי רוצה שתישאר פה יותר למרות שהיא סבלה כלכך, והרגשתי באמת בנאדם נוראי בגלל שרציתי אתזה, ושאלתי את עצמי מלא למה אני לא מסוגלת לשמוח בשבילה על זה שהיא נמצאת עכשיו בעולם שכולו טוב.
בערך חצי שנה אחרי שהיא נפטרה עשיתי סדר באיזה מדף בארון שלי ונתקלתי בחוברת שהוצאנו לזכרה של סבתא רבא שלי שנפטרה לפני כמעט 4 שנים, ותמיד כשאני נתקלת בחוברת הזאת במקרה אני מתחילה לקרוא אותה מההתחלה לסוף כי זה הרבה דברים שכתבנו עליה וזיכרונות יפים שכיף לקרוא שוב, וקראתי את ההספד של דוד שלי מאחת האזכרות.
הוא פתח אותו בדבר תורה וסיפר איזה סיפור מהמקרא או מהגמרא, אני לא זוכרת בדיוק את הסיפור ולא זוכרת מאיפה הוא, אבל הרעיון שלו הוא שאיזה רב גדול מת והתלמידים שלו בכו על זה שהרב השאיר את העולם יתום ממנו, וזה גם הבכי והצער והכאב שלנו, אנחנו לא בוכים על מי שמת, אנחנו בוכים על עצמנו שלא נראה אותו עוד..
מקווה שהבנת, זה יצא מבולבל משו S:
ודברי איתי אם את רוצה את הסיפור המדוייק או משו =]
