כל הספרים של משה יהלום- התוכן נוראי, אם נופל לידכם עותק, תעשו טובה ליערות הגשם ולתרבות בארץ וזרקו אותו למיחזור נייר!

כל הספרים על סדרות טלויזיה וסרטים-  (שימו לב שכתבו אותם על בסיס הסדרה\סרט ולא שהם מבוססים על ספר) אל תתקרבו אליהם אפילו, חסרי תוכן ועלילה בעליל.

"אחת שיודעת"- דבר הראשון הספר הזה לא נקי (לפי מה ששמעתי) והתוכן לא מתאים לחברה שמכבדת את עצמה (זה לא אומר שהסופרת לא טובה, היא מצליחה מאוד) מי שמע על הספר- תזכרו שזה לא ספר טוב מבחינת התוכן, ומי שלא שמע- עדיף שישאר בברותו.

"יומנו של חנון"- אין מה להגיד, רדוד עד  אצבעות הרגל, לא ראוי להיקרא ספר.

בס"ד

מי אתם שתפסלו ספרים? הקמתם אגודה להוצאה לאור? ברצינות... 

יש המון אנשים שקראו פה יומנו של חנון, (לא אני, ת'אמת...)

ואוהבים את זה! 

"אחת שיודעת" - בת ציון, את רק שמעת על זה!! אפילו לא קראת!

איך את יכולה לפסול ספרים כאילו הם לכלוך שנדבק לנהל שלך?!

בקיצור- בי כרפול, או בעיברית- תיהיו זהירים...

לא אהבתי את הרעיון הזה בכלל.

להמליץ על ספרים זה חיובי וטוב, אבל לפתוח שרשור על פסילת ספרים- לא נשמע לי. סליחה.

כל אחד וטעמו הוא, ולהוציא דיבה על ספרים זה לא יפה,

אם יש לך עניין להזהיר אנשים מפני ספרים מלוכלכים, יש איפשהו שירשור על רמת נקיות ספרים- תכתבי שם, אבל להציף כאן עם ספרים שהם לא לטעמך, תחסכי לנו.

עדיף להציף בדברים חיוביים- איזה ספרים אהבת- במקום בשלילי- איזה ספרים לא אהבת.

קפיש?

בשביל לא לקרוא ספרים דפוקים

עושה לך טוב לדבר כמה הספרים דפוקים?

פשוט תדברי על כמה הספרים שאת אוהבת יפים.

ככה כולם יהיו מרוצים ותחסכו לכולנו כאב ראש רציני.

בס"ד

אל תתחשבי באפחד, ותהני מהחיים.... 

בידיוק ככה!

קלאופטרה, אני לא פוסלת את זה לפי מה ששמעתי מהדודה של סבתא של חברה שלי, אני פוסלת את מזה שאחותי היקרה שתחי' סיפרה לי מה קורה בספר, וראיתי איתה כמה וכמה פרקים בסדרת טלוויזיה שמבוססת על הספר.

למשל אני קראתי פעם ספר שהתקציר מאחורה מ-ד-ה-י-ם! 

כל מי שקראה את זה ביקשה ממני להשאיל אותו,

אבל-

הספר פשוט פספוס אחד גדול, התקציר שהוא רעיון מדהים (עיירה שכל התושבים שלה יודעים מתי הם מתים, לכל אחד יש את  התאריך של המווות שלו והם מנצלים כל רגע בצורה הנכונה ביותר, 

למה אני רק מדברת - תקראו את המאחורה

=--------------------------------------

ביום שהמוסיקה מתה, ספרו הרביעי של אופיר טושה גפלה, הוא רומן סוחף, משעשע ורב-רבדים שבמרכזו צעירה המסרבת לאפשר למוות להכניע את חייה, בעיר שכל תושביה הניחו לבשורת המוות להכתיב את חייהם.

אופיר טושה גפלה הוא סופר המקורי ויוצא דופן, המעלה בספריו שאלות משמעותיות ומהותיות בענייני החיים והמוות. ספרו הראשון, רב המכר עולם הסוף, זכה לשבחים רבים, וכן זכה בפרס גפן לספר המקור הטוב ביותר לשנת 2005.

והספר הקושי מדבר על זה, הוא עסוק בביוגרפיה של הגיבורה, הוא מלוכלך, ופשוט לא שווה הצצה אפילו, (זוהי לא אבחנ האישית בלבד, גם אחי אמר זאת וגם חברה שקראו אותו.

אני חושבת שמספרים כאלה כן כדי להזהיר... זה ספר באמת קיצוני, שלא שווה פתיחה אפילו...

כי לפעמים אנשים קוראים וזה באמת מכניס ערכים ומסרים שליליים...
אז ספרים עם מסרים נוצריים, עם מסרים כופרים, ספרים גסים- זה נראה לי טוב שיכתבו ויזהירו כי אנשים קוראים סתם ומטמאים את הנפש שלהם.

בס"ד

ומלא חברות שלי קראו, ונהנו! אפשר לכתוב דעה, אבל לא לפסול בצורה בוטה כזאת...

קיצור, הגזמתם...

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.