בס"ד
עזבתי את בית הכנסת שלי בדיוק שהתחלתי להרגיש שהמבטים החודרים של הנשים המבוגרות בעזרת הנשים מצליחים לחדור גם לתפלתי ולהפריע לי להתרכז.
המבטים השותקים האלו עליי, שמנסים למצוא סוף סוף מה לא בסדר אצלי שעדיין לא התחתנתי, אלו שרועמים יותר מאלף מילים, גרמו לי ללכת.
אז עזבתי את בית הכנסת ומצאתי לי אחד חדש,
עם תפילה עוצמתית כזו שמרעידה את הלב, ובלי נשים זקנות שישפטו אותי בחומרה.
בבית הכנסת החדש שלי העולם שייך לצעירות, שמחתי.
הגעתי כמעט ראשונה לעזרת הנשים, לבנה וחגיגית, והתחלתי לקבל פנים של שבת. אלא שכבעבור כמה דק', ההתרגשות הראשונית שלי החלה להתערער. בזו אחר זו החלו להיכנס לעזרת הנשים, פנים מוכרות- החברה מהתיכון, אחותה הצעירה, זו שהדרכתי בכיתה ד' ועוד,
כולם עטופות בכיסוי ראש ומלוות בבטן הריונית בשלב כזה או אחר.
בוודאי שהייתי שמחה לראותן במציאות אחרת, כאשר גם אני עטויה שביס איצלי ומלווה בכמה מילדיי, אבל זה לא היה כך.
באותו הרגע, עם סידור בידי והשמלה החגיגית, והשיער היפיפה אך גלוי לעין כול שזועק לכל העולם שאני עדיין לא, הרגשתי שאני מרוקנת מכול, עטויה דבר אחד בלבד.
המפליא הוא שהדבר הזה הצליח למלא את כל כולי בעוצמות שלא הכרתי.
כי הדבר הזה שעטף אותי ברחמים בעין הזאת, כשהן נכנסו בזה אחר זו מדגמנות חיים מאושרים,
היה לא אחר מאשר-
ה' יתברך.
באותו העת הרגשתי קרובה אליו יותר מאי פעם.
הרגשתי שהוא איתי הכי קרוב שאפשר. הכי אמיתי שהרגשתי מעולם, ואולי כמו שהן לא ירגשו לעולם.
חייכתי חיוך ענקי, בלתי מוסבר.
ואז הוא לחש לי:
" מתוקה שלי, בך בחרתי להשתתף איתי בצערי, בצער השכינה. רק את, שיודעת מהי ההרגשה של בדידות אמיתית גם כשכל הבית מלא בחברים, שמבינה מהי גלות למרות שיש ברשותך שני בתים,
שמרגישה את הצער הזה של להיות רחוקה מבן הזוג שלך, צער שהולך ומתעצם מיום ליום... רק את יכולה לבכות איתי בדמעות אמיתיות על שאין לי בית (בית מקדש), על שהשכינה (בת הזוג) בגלות, ועל שרבים מהבנים שלי רחוקים ממני ולא מכירים אותי עדיין. רק את, בך בחרתי לתפקיד הגדול הזה, לבכות איתי יחד".
שמעתי את ה' מדבר איתי והבנתי למה יש היום כ"כ הרבה רווקים ורווקות, ולמה אולי דווקא הטובים שבנינו.
נזכרתי שלפני מספר ימים יצאתי לבית קפה עם כמה חברים, כולם זוגות נשואים עם פז"מ מכובד וילדים. הם דיברו על משכנתא וכסף וטיטולים באותה התרגשות שבה אני וחברותיי הרווקות מתפללות לקדוש ברוך הוא.
כשנזכרתי בזה הבנתי למה ה' צריך אותנו, הרווקים, למה הוא מעכב לנו במעט את החתונה המיוחלת ( שגם היא תגיע בקרוב ממש!).
הבנתי שהוא בעצם גייס אותנו איתו לשירות קרבי.
וקרבי זה הכי, אחותי. כי אם כולם יתחתנו מוקדם, מי יבכה עם ה' יתברך? מי יתחנן להחזיר את בנין הביתה? מי יבקש ממנו בדמעות שישוב אלינו במהרה?
רק מי שידע בחייו גם את הצצער של הגלות והמתנה וכאב שאי אפשר להסביר במילים. "כשאת בוכה בתי שלי, אני בוכה איתך." הוא לחש לי ונתן לי נשיקה.
"יחד נביא את הגאולה".
מוקדש לכל מי שמעדיין לא זכו לפגוש את החצי השני שלהם.
דעו לכם,זה קרוב מאי פעם. ואם לפעמים אתם מרגישים קצת רחוקים- תדעו שזה רק מפני שזה ממש ממש קרוב.
כי כמו שר' נחמן מברסלב מתאר ב'הלב והמעיין', דווקא מה שהכי קרוב אלינו- אנחנו לא מצליחים לראות..
שנזכה
(כל הזכויות שמורות ל"פנימה")
ישתבח שמו.
