"איך אומרים שלום בשלוש שפות?", שאלו אותי הילדים.
"באילו שפות?"
"בעברית, בשלוש שפות".
"נו, איך?" שאלתי אני, כשראיתי שהחידה הולכת ומסתבכת.
"טוב, יאללה ביי!" הם ענו בצהלה.
הם צודקים. ככה בדיוק אומרים את זה בעברית. כל כך הרבה פעמים תפשתי את עצמי משתמשת בצירוף הבלתי אפשרי הזה, וניסיתי להבין איך ומאיפה הוא הצליח להגיע עד אלי.
אין ספק שהביטוי הזה הרבה יותר צעיר ממני - בנעורי הסתפקנו ב"להית'", "צ'או", או "ביי" קצרים, ולא יותר - ולמרות זאת, היום אפילו הסבתא שלי לא מניחה את השפופרת בלי להיפרד ב"טוב, יאללה ביי".
החלטתי להתרכז יותר במלות הפרידה בסוף כל שיחת טלפון.
"תשמרי על עצמך", או "תשמרו על עצמכם" – היו צירופי המלים שכל מי שחש מספיק קרוב אלי הקפיד להגיד.
"איך בדיוק אני אמורה לשמור על עצמי", העזתי לשאול את אחת המברכות. שיערתי שהיא לא מתכוונת שאני אתחיל לאכול שלושה תפוזים ביום, לבלוע את כל תוספי התזונה האפשריים, לצאת לצעידה של שעה ולעבור לקמח מלא ומולאסה? אם כי גם אלה בהחלט לא יזיקו לי.
"את צודקת, היא ענתה. אין מה לעשות, רק להתפלל. ובמלים אחרות, שישמור אותך הא-ל. טוב, יאללה ביי".
"ביי".
והשיחה נותקה.
וזה בדיוק מה שאומרות המלים – יאללה ביי.
יאללה – הן שתי מלים מחוברות – "יא-אללה". ובעברית פשוטה – "הוֹ אלוקים".
ביי – באה דווקא מגוּד ביי (Good bye), שלום באנגלית.
גלשתי מעט וגיליתי דבר מעניין. גוד-ביי הוא שיבוש של המלים: "גוֹד בִּי ווית' יוּ"
(God be with you) – או, האלוקים יהיה עמך. איפה שהוא במאה השש עשרה התחילו לקצר את הברכה לגוֹד ב.וו.י (God b.w.y) , ולאחר כמה שיבושים שהשתרשו, היא הגיעה לצורתה הנוכחית.
עכשיו הכל מובן. אין כבר שאלה איך הצליחו המלים האלה לחלחל עמוק כל כך, ולחדור אפילו לשכבות הקשות של דוברי העברית התקנית. כי למעשה, זה מה שאנחנו כל כך רוצים להגיד ולאחל לפני שאנחנו נפרדים:
"תשמרו על עצמכם. ובעצם... טוב, הו אלוקים. שהאלוקים יהיה אתכם!"
אמן!
לא אני
