ב"ה
אני ממש ממליץ לקרוא, זה לא הרבה, ופשוט כל בוקר יוצא לנו להיפגש עם ההלכות.
שבעזרת ה' נקפיד על זה, ויהיה לנו חופש טוב יותר=)
הלכות השכמת הבוקר
נערך על ידי הרב
מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה
יעקב בן בכורה
א - יקום כארי
"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" (פתיחת השולחן ערוך או"ח א, א). הדרך שבה אדם קם בבוקר משנתו, מצביעה במידה רבה על מצבו הנפשי הכללי, ומשפיעה על תיפקודו במשך היום כולו. אדם שיש לו יעוד בחיים, קם בחשק ובזריזות לקראת היום החדש. והוא קם בדרך כלל מוקדם בבוקר, כדי שיוכל להספיק יותר במשך היום. אבל אדם שאיבד את ערכיו ויעודו, חייו איבדו את טעמם, ואין לו אתגר שלמענו שווה לקום בבוקר. לכן הוא חש בבקרים עייפות ומועקה, ורק כשאין לו יותר ברירה, הוא קם מאוחר ובכבדות אל עוד יום אפרורי וקודר. אבל אם יתחזק באמונה ויקום בזריזות, תתעורר בנפשו חיוניות ושמחה, ויוכל להתחיל את יומו במרץ.
זהו ההידור שבתפילת 'ותיקין', "שיהא הוא מעורר השחר" (שו"ע א, א), שעוד לפני שהטבע מתעורר והחמה זורחת, האדם יקום משנתו ויאמר שירה ותפילה לפניו יתברך. ואף שעל פי רוב איננו נוהגים לקום ל'ותיקין' (יב, ד), מכל מקום צריך כל אדם להזדרז להגיע לבית הכנסת לפני תחילת זמן התפילה.
עוד כתבו האחרונים, שטוב לומר מיד בקומו מן השינה, "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" (סדר היום, מ"ב א, ח). האמונה נותנת לאדם תכלית בחייו. אם הקב"ה בחר להעניק לו חיים, משמע שיש לחייו ערך גדול, ומתוך אמונה זו אפשר לקום בבוקר בזריזות ובגבורה. ואמרו שיקום כארי, מפני שהאריה מסמל את מי שאוהב את עצמו ומכיר בערכו, ומתוך כך הוא מתמודד בגבורה עם כל המכשולים שעומדים בדרכו (עיין לקוטי הלכות למהר"ן).
ב - התלבשות בצניעות
בעת שאדם מתלבש, אפילו כשהוא לבדו בביתו, ראוי שינהג בצניעות. ואל יאמר: הנני בחדרי חדרים ומי רואני, כי הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו. לפיכך הישן בלא בגדים ראוי שיזהר שלא לקום ממיטתו ערום ואחר כך יתלבש, אלא ילבש את חלוקו בעודו על מיטתו, מתחת לשמיכה, כדי שמקום ערוותו ישאר מכוסה גם בעת התלבשותו. וכן כשהוא צריך להחליף תחתונים, ראוי שיחליפם מתחת לשמיכה או כשהוא לובש חלוק ארוך שמכסה את ערוותו. וכן יכול להחליף תחתונים בחדר הרחצה או בשירותים, שאלו מקומות שנועדו לזה, ואין בהתפשטות בהם פגיעה בצניעות.
ומנהג חסידות להזהר שכל המקומות שאדם רגיל לכסות מפני הכבוד בהיותו בין בני משפחתו או חבריו הקרובים, יהיו מכוסים גם בהיותו לבדו. ולכן מנהג חסידות שגם בהיותו לבדו בחדרו, לא ישהה בלא גופיה. ואפילו כשירצה להחליף גופיה טוב שיעשה זאת בחדר הרחצה.
ובשעה שאדם מצטער מחמת החום הגדול, רשאי להסיר את הגופיה, אבל ודאי שלא יגלה את ערוותו. ותלמידי חכמים נוהגים להחמיר יותר, וגם כשהימים חמים והם לבדם בחדרם אינם מסירים את הגופיה, ואינם יושבים בביתם עם חברים קרובים או בני משפחה בלא חולצה.
וכל זה כשאין צורך ממשי, אבל כשיש צורך, כגון לשם רחצה או רפואה, מותר לגלות את מקום הערווה (אג"מ יו"ד ח"ג סח, ד) 1 .
כדי לבאר מעט את עניין הצניעות יש להקדים, שמתחילה כשנברא האדם הראשון הוא היה טהור ונקי, ברוחו ובגופו, ולא הרגיש צורך ללבוש בגדים. אולם לאחר החטא, התחיל להתבייש בעירומו, ומאז כולנו מכסים את הגוף בבגדים, ובמיוחד את המקומות הקשורים לתאווה הגופנית ולהוצאת הפסולת.
הגוף החשוף מדגיש בצורה קיצונית את הצד החומרני והבהמי שבאדם. אמנם יש בצורת הגוף על כל פרטי איבריו גם רמזים עמוקים ונפלאים אודות הנשמה, שחכמת הקבלה עוסקת בהם בהרחבה, וייעודו של הגוף להגשים את כל אותם הרעיונות. אבל בעקבות החטא, המבט שלנו נעשה חיצוני יותר, ובמבט ראשון אנו רואים בגוף רק את הצד הגשמי, שמשכיח את הפנימיות הרוחנית. לכן ראוי להצניע את המקומות המכוסים שבגוף, כדי להדגיש יותר את הרוחניות הפנימית, שהיא מקור היופי, ומתוך כך יתפשט היופי האצילי על כל הגוף. וזהו שרמזו חז"ל שדווקא הצניעות משמרת את היופי, על ידי שהיא מטפחת את השורש הניצחי שלו (ע' במד"ר א, ג).
ג - מנהג חסידות בלבישת הבגדים ונעילת הנעליים
מנהג חסידות להקדים בכל דבר את הימין לשמאל, מפני שהתורה החשיבה יותר את יד ימין (בהזאה על בוהן יד ורגל). ועל פי הקבלה הימין רומז לחסד והשמאל לדין, ויש להגביר את החסד על הדין. לכן מדקדקים החסידים לאכול ביד ימין. וכן בעת רחצה וסיכה, מקדימים ימין לשמאל. והרוחץ את כל גופו, יקדים תחילה את ראשו ואח"כ יקדים ימין. גם בשעה שמתלבשים, מנהג חסידות להקדים תחילה את השרוול הימני לשמאלי, וכן במכנס ובגרב. וכשיסיר את בגדיו, יסיר תחילה את השמאלי 2 .
לגבי הנעליים הדין מורכב. מצד אחד יש מקום להקדים את הימין, ומנגד אפשר ללמוד מן התפילין המונחות על יד שמאל דווקא, שבכל ענייני קשירה יש להקדים את השמאל. לפיכך ינעל תחילה את נעליו בלא קשירת שרוכיהם, ובזה יקדים את הנעל הימנית לשמאלית. ובקשירת השרוכים יקדים את שמאל לימין (שבת סא, א; שו"ע או"ח ב, ד). מי שהוא שמאלי בידו ורגלו, יקדים את הימין הן בנעילה והן בקשירה3 .
מגמת ההלכה היא, שכל פעולה שאנו עושים, ואפילו פעולה שגרתית כנעילת הנעליים, תהיה עד כמה שאפשר בתכלית הדיוק. הרי ממילא כל אחד נועל בכל יום את נעליו, ואם כן מדוע שלא נלמד לעשות זאת באופן השלם ביותר. ברור עם זאת שמי שהפך את הסדר, אינו צריך לחלוץ את מנעליו כדי לשוב ולנעול אותם כסדר הראוי. על ידי הלכות אלו, מלמדים אותנו חז"ל לייחס ערך לכל פעולה שאנו עושים. ומתוך כך, אנו לומדים להבין באופן עמוק יותר, את כל פרטי המעשים המרכיבים את חיינו.
"יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר" (פתיחת השולחן ערוך או"ח א, א). הדרך שבה אדם קם בבוקר משנתו, מצביעה במידה רבה על מצבו הנפשי הכללי, ומשפיעה על תיפקודו במשך היום כולו. אדם שיש לו יעוד בחיים, קם בחשק ובזריזות לקראת היום החדש. והוא קם בדרך כלל מוקדם בבוקר, כדי שיוכל להספיק יותר במשך היום. אבל אדם שאיבד את ערכיו ויעודו, חייו איבדו את טעמם, ואין לו אתגר שלמענו שווה לקום בבוקר. לכן הוא חש בבקרים עייפות ומועקה, ורק כשאין לו יותר ברירה, הוא קם מאוחר ובכבדות אל עוד יום אפרורי וקודר. אבל אם יתחזק באמונה ויקום בזריזות, תתעורר בנפשו חיוניות ושמחה, ויוכל להתחיל את יומו במרץ.
זהו ההידור שבתפילת 'ותיקין', "שיהא הוא מעורר השחר" (שו"ע א, א), שעוד לפני שהטבע מתעורר והחמה זורחת, האדם יקום משנתו ויאמר שירה ותפילה לפניו יתברך. ואף שעל פי רוב איננו נוהגים לקום ל'ותיקין' (יב, ד), מכל מקום צריך כל אדם להזדרז להגיע לבית הכנסת לפני תחילת זמן התפילה.
עוד כתבו האחרונים, שטוב לומר מיד בקומו מן השינה, "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" (סדר היום, מ"ב א, ח). האמונה נותנת לאדם תכלית בחייו. אם הקב"ה בחר להעניק לו חיים, משמע שיש לחייו ערך גדול, ומתוך אמונה זו אפשר לקום בבוקר בזריזות ובגבורה. ואמרו שיקום כארי, מפני שהאריה מסמל את מי שאוהב את עצמו ומכיר בערכו, ומתוך כך הוא מתמודד בגבורה עם כל המכשולים שעומדים בדרכו (עיין לקוטי הלכות למהר"ן).
ב - התלבשות בצניעות
בעת שאדם מתלבש, אפילו כשהוא לבדו בביתו, ראוי שינהג בצניעות. ואל יאמר: הנני בחדרי חדרים ומי רואני, כי הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו. לפיכך הישן בלא בגדים ראוי שיזהר שלא לקום ממיטתו ערום ואחר כך יתלבש, אלא ילבש את חלוקו בעודו על מיטתו, מתחת לשמיכה, כדי שמקום ערוותו ישאר מכוסה גם בעת התלבשותו. וכן כשהוא צריך להחליף תחתונים, ראוי שיחליפם מתחת לשמיכה או כשהוא לובש חלוק ארוך שמכסה את ערוותו. וכן יכול להחליף תחתונים בחדר הרחצה או בשירותים, שאלו מקומות שנועדו לזה, ואין בהתפשטות בהם פגיעה בצניעות.
ומנהג חסידות להזהר שכל המקומות שאדם רגיל לכסות מפני הכבוד בהיותו בין בני משפחתו או חבריו הקרובים, יהיו מכוסים גם בהיותו לבדו. ולכן מנהג חסידות שגם בהיותו לבדו בחדרו, לא ישהה בלא גופיה. ואפילו כשירצה להחליף גופיה טוב שיעשה זאת בחדר הרחצה.
ובשעה שאדם מצטער מחמת החום הגדול, רשאי להסיר את הגופיה, אבל ודאי שלא יגלה את ערוותו. ותלמידי חכמים נוהגים להחמיר יותר, וגם כשהימים חמים והם לבדם בחדרם אינם מסירים את הגופיה, ואינם יושבים בביתם עם חברים קרובים או בני משפחה בלא חולצה.
וכל זה כשאין צורך ממשי, אבל כשיש צורך, כגון לשם רחצה או רפואה, מותר לגלות את מקום הערווה (אג"מ יו"ד ח"ג סח, ד) 1 .
כדי לבאר מעט את עניין הצניעות יש להקדים, שמתחילה כשנברא האדם הראשון הוא היה טהור ונקי, ברוחו ובגופו, ולא הרגיש צורך ללבוש בגדים. אולם לאחר החטא, התחיל להתבייש בעירומו, ומאז כולנו מכסים את הגוף בבגדים, ובמיוחד את המקומות הקשורים לתאווה הגופנית ולהוצאת הפסולת.
הגוף החשוף מדגיש בצורה קיצונית את הצד החומרני והבהמי שבאדם. אמנם יש בצורת הגוף על כל פרטי איבריו גם רמזים עמוקים ונפלאים אודות הנשמה, שחכמת הקבלה עוסקת בהם בהרחבה, וייעודו של הגוף להגשים את כל אותם הרעיונות. אבל בעקבות החטא, המבט שלנו נעשה חיצוני יותר, ובמבט ראשון אנו רואים בגוף רק את הצד הגשמי, שמשכיח את הפנימיות הרוחנית. לכן ראוי להצניע את המקומות המכוסים שבגוף, כדי להדגיש יותר את הרוחניות הפנימית, שהיא מקור היופי, ומתוך כך יתפשט היופי האצילי על כל הגוף. וזהו שרמזו חז"ל שדווקא הצניעות משמרת את היופי, על ידי שהיא מטפחת את השורש הניצחי שלו (ע' במד"ר א, ג).
ג - מנהג חסידות בלבישת הבגדים ונעילת הנעליים
מנהג חסידות להקדים בכל דבר את הימין לשמאל, מפני שהתורה החשיבה יותר את יד ימין (בהזאה על בוהן יד ורגל). ועל פי הקבלה הימין רומז לחסד והשמאל לדין, ויש להגביר את החסד על הדין. לכן מדקדקים החסידים לאכול ביד ימין. וכן בעת רחצה וסיכה, מקדימים ימין לשמאל. והרוחץ את כל גופו, יקדים תחילה את ראשו ואח"כ יקדים ימין. גם בשעה שמתלבשים, מנהג חסידות להקדים תחילה את השרוול הימני לשמאלי, וכן במכנס ובגרב. וכשיסיר את בגדיו, יסיר תחילה את השמאלי 2 .
לגבי הנעליים הדין מורכב. מצד אחד יש מקום להקדים את הימין, ומנגד אפשר ללמוד מן התפילין המונחות על יד שמאל דווקא, שבכל ענייני קשירה יש להקדים את השמאל. לפיכך ינעל תחילה את נעליו בלא קשירת שרוכיהם, ובזה יקדים את הנעל הימנית לשמאלית. ובקשירת השרוכים יקדים את שמאל לימין (שבת סא, א; שו"ע או"ח ב, ד). מי שהוא שמאלי בידו ורגלו, יקדים את הימין הן בנעילה והן בקשירה3 .
מגמת ההלכה היא, שכל פעולה שאנו עושים, ואפילו פעולה שגרתית כנעילת הנעליים, תהיה עד כמה שאפשר בתכלית הדיוק. הרי ממילא כל אחד נועל בכל יום את נעליו, ואם כן מדוע שלא נלמד לעשות זאת באופן השלם ביותר. ברור עם זאת שמי שהפך את הסדר, אינו צריך לחלוץ את מנעליו כדי לשוב ולנעול אותם כסדר הראוי. על ידי הלכות אלו, מלמדים אותנו חז"ל לייחס ערך לכל פעולה שאנו עושים. ומתוך כך, אנו לומדים להבין באופן עמוק יותר, את כל פרטי המעשים המרכיבים את חיינו.
^ 1. בתלמוד שבת קיח, ב, השתבח ר' יוסי שמעולם לא ראו קורות ביתו את אמרי חלוקו, ולמדו מזה שמנהג חסידות שגם כאשר אדם נמצא לבדו בחדרו ראוי שלא יחשוף את המקומות המכוסים שבגופו. והובא להלכה בשו"ע או"ח ב, א-ב. ויש להסתפק על מה היה עיקר הזהירות, האם עיקר החשש שמא בעת ההתלבשות תתגלה ערוותו, שהיו רגילים לישון ערומים; או שנזהר שלא יתגלה הרבה מבשרו; או שהקפיד יותר, שכל המקומות שהיה רגיל לכסות במשך היום ישארו מכוסים גם בעת התלבשותו (עיין בב"י). ונ"מ אם ראוי להחליף גופיה או מכנסיים מתחת לשמיכה או בחדר הרחצה.
מערוה"ש ב, א, משמע שעיקר הקפידא שלא יתגלה חצי גופו, והתיר במפורש ברגליים. הרי שאת המכנסיים אפשר להחליף בלא להתכסות, ואילו בגופיה ראוי להזהר. וכן העיר הרב אליהו בקיצוש"ע ג, א, שמי שלבוש בבגדים תחתונים אינו צריך להתלבש מתחת לשמיכה. ובמ"ב ב, א, החמיר עפ"י כמה אחרונים שלא יתגלו המקומות שרגילים להיות מכוסים, ולכן אפילו את הגרביים יגרוב מתחת לשמיכה. אולם באג"מ יו"ד ח"ג מז, ג, וסימן סח, ד, באר שהכוונה שכל דבר שנחשב כגנאי לגלות כשהוא יושב בביתו עם בני משפחתו או חבריו, ראוי שלא יגלה גם כשהוא לבדו. כל מקום לפי מנהגו. ולכן ודאי שגם לדעת המ"ב אין צורך כיום להקפיד בגרביים. עוד כתב, שכל מנהג החסידות הוא בזמן רגיל, אבל המצטער מהחום, רשאי להקל (להסיר את חולצתו ואף את הגופיה). וכן הדין לגבי זקן שקשה לו להחליף גופיה מתחת לשמיכה, או אשה שחוששת שחולצתה תתקמט. (וכ"כ בהלכה ברורה ב, א, בשם אביו הגרע"י). אבל הוסיף באג"מ שאת מקום הערווה עצמו אין לגלות כלל אלא כשיש צורך ממשי כרחצה ורפואה. עפ"י זה חילקתי בנוסח מנהג החסידות בין מקום הערווה לשאר המקומות המכוסים. וכתבתי לגבי גופיה "מנהג חסידות". ואע"פ שהשו"ע הביאו כהלכה, מ"מ מוסכם על רוה"פ שהוא מנהג חסידות שאינו חובה (עיין מ"ב ג, יח, ששם מדובר על דין). (עוד אפשר לומר, שבזמן חז"ל היה פתרון נוח להכניס את הראש והידיים לחלוק בעודו שוכב, וכך כשקם ממילא התכסה, ואילו ללבוש גופיה צמודה מתחת לשמיכה הוא דבר קשה יותר, ולכן הוא מנהג חסידות ולא מנהג מחייב. ועוד שיש מקומות שאינם מתביישים לשבת עם חבריהם בלא גופייה).
ותלמידי חכמים נוהגים לדקדק יותר במנהג החסידות, וגם כשחם מאוד ודאי שאינם הולכים בביתם בלא גופיה, ורבים מדקדקים שלא להסתובב בביתם בגופיה קצרה. ועיין בשו"ת אז נדברו ו, מ.
^ 2. הקדמת הראש וימין ברחצה וסיכה מבוארת בתלמוד שבת סא, א. וההקדמה בבגדים מבוארת במ"א וכה"ח ב, ז, בשם שער הכוונות. וכ"כ בשו"ע הרב ב, ד, וקצוש"ע ג, ד.
^ 3. מ"ב ב, ו, עפ"י הבכור שור. (ועיין במנח"י י, א). משמע שלגבי לבישת שאר בגדים, גם לשמאלי יש הידור להקדים ימין. וכמו שגם לשמאלי היו מזים על בוהן ימין (עפ"י רוה"פ, עיין באנצ' תלמודית ח"א 'אטר'). אמנם לגבי אכילה, ברור שאין להטריח את השמאלי לאכול בימין. ולעניין ברכה, דעת המ"ב רו, יח, (עפ"י כמה אחרונים) ששמאלי יאחז את מה שמברך עליו ביד שמאלו, ודעת המקובלים שיאחזנו בימין (כה"ח רו, ל).
מערוה"ש ב, א, משמע שעיקר הקפידא שלא יתגלה חצי גופו, והתיר במפורש ברגליים. הרי שאת המכנסיים אפשר להחליף בלא להתכסות, ואילו בגופיה ראוי להזהר. וכן העיר הרב אליהו בקיצוש"ע ג, א, שמי שלבוש בבגדים תחתונים אינו צריך להתלבש מתחת לשמיכה. ובמ"ב ב, א, החמיר עפ"י כמה אחרונים שלא יתגלו המקומות שרגילים להיות מכוסים, ולכן אפילו את הגרביים יגרוב מתחת לשמיכה. אולם באג"מ יו"ד ח"ג מז, ג, וסימן סח, ד, באר שהכוונה שכל דבר שנחשב כגנאי לגלות כשהוא יושב בביתו עם בני משפחתו או חבריו, ראוי שלא יגלה גם כשהוא לבדו. כל מקום לפי מנהגו. ולכן ודאי שגם לדעת המ"ב אין צורך כיום להקפיד בגרביים. עוד כתב, שכל מנהג החסידות הוא בזמן רגיל, אבל המצטער מהחום, רשאי להקל (להסיר את חולצתו ואף את הגופיה). וכן הדין לגבי זקן שקשה לו להחליף גופיה מתחת לשמיכה, או אשה שחוששת שחולצתה תתקמט. (וכ"כ בהלכה ברורה ב, א, בשם אביו הגרע"י). אבל הוסיף באג"מ שאת מקום הערווה עצמו אין לגלות כלל אלא כשיש צורך ממשי כרחצה ורפואה. עפ"י זה חילקתי בנוסח מנהג החסידות בין מקום הערווה לשאר המקומות המכוסים. וכתבתי לגבי גופיה "מנהג חסידות". ואע"פ שהשו"ע הביאו כהלכה, מ"מ מוסכם על רוה"פ שהוא מנהג חסידות שאינו חובה (עיין מ"ב ג, יח, ששם מדובר על דין). (עוד אפשר לומר, שבזמן חז"ל היה פתרון נוח להכניס את הראש והידיים לחלוק בעודו שוכב, וכך כשקם ממילא התכסה, ואילו ללבוש גופיה צמודה מתחת לשמיכה הוא דבר קשה יותר, ולכן הוא מנהג חסידות ולא מנהג מחייב. ועוד שיש מקומות שאינם מתביישים לשבת עם חבריהם בלא גופייה).
ותלמידי חכמים נוהגים לדקדק יותר במנהג החסידות, וגם כשחם מאוד ודאי שאינם הולכים בביתם בלא גופיה, ורבים מדקדקים שלא להסתובב בביתם בגופיה קצרה. ועיין בשו"ת אז נדברו ו, מ.
^ 2. הקדמת הראש וימין ברחצה וסיכה מבוארת בתלמוד שבת סא, א. וההקדמה בבגדים מבוארת במ"א וכה"ח ב, ז, בשם שער הכוונות. וכ"כ בשו"ע הרב ב, ד, וקצוש"ע ג, ד.
^ 3. מ"ב ב, ו, עפ"י הבכור שור. (ועיין במנח"י י, א). משמע שלגבי לבישת שאר בגדים, גם לשמאלי יש הידור להקדים ימין. וכמו שגם לשמאלי היו מזים על בוהן ימין (עפ"י רוה"פ, עיין באנצ' תלמודית ח"א 'אטר'). אמנם לגבי אכילה, ברור שאין להטריח את השמאלי לאכול בימין. ולעניין ברכה, דעת המ"ב רו, יח, (עפ"י כמה אחרונים) ששמאלי יאחז את מה שמברך עליו ביד שמאלו, ודעת המקובלים שיאחזנו בימין (כה"ח רו, ל).
