איפה הפורום הישן והטוב?!

(וואי,איזה השיג! התאפטמתי [מלשון אופמטימיות])

אם חושבים על זה, זה עצוב שכ"כ לחוץ לנו להיות פה...

אנחנו מרגישים כ"כ "פה" שכמה ימים בחוץ- ואנחנו זרים...

אבל תכלס, אין "פה".. זה לא מקום. זה מצב ווירטואלי, הוא נחמד.. נכון. אבל הרגע שמתנתקים- זה נעלם כאילו כלום. אין לזה מעניים מוחשי בחיים שלנו..

תשמחי שהצלחת לצאת לכמה ימים. ואת העבודה שזה מפחיד- קחי כנקודה למחשבה...
למה זה מפחיד?? באמת זה החיים שלי??? או שלא?
אם כן.. מה עושים עם זה??
אם לא.. אז למה זה כ"כ מוזר לי שיש אנשים חדשים באים פתאום, ומוזר לחזור אחר כמה ימים שלא הייתי ולראות שמדברים על דברים אחרים?

משו' שחשבתי עליו כשהייתי מכורה מאוד ... [לכל אלא שחושבים שעכשיו אני מכורה...]

שכשאתן הייתן פה

אז הגדולים אמרו עליכן אותו דבר..

בס"ד.

לרגע לא חישבתי את זה כמשהו מוחשי.

פשוט אני מרגישה שצריך פתאום לשקול פה כל מילה..וזה לא היה ככה.

לא הכנסתי כ"כ הרבה משמעות ב"מפחיד".

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....