בואו וננסה להכנס אל תוך הסיבות, תכל'ס, שההרגשה הזו, הרצון הזה- נובע.
- אנחנו מתבגרים. כן, גופנית אנחנו נהיים לנו גברים קטנים, ונשים קטנות- ההורמונים זורמים להם בדם- ודורשים את זה: "קשר" הם צועקים. תהליך טבעי, בלי ספק.
-תרבות: היום חלק מהתרבות הנתפסת ברוב העולם הוא שבן/בת בגילאי הנוער מחפשים קשר זמני 'חוויתי' - אנחנו רואים את זה בכל מקום: בסרטים, בספרים בסדרות טלויזיה- וזה כבר מקובע בראש כדבר טהור וכסדרו של עולם.
-החיפוש אחר האושר- בין כל הקשיים בהתבגרות, אנחנו מחפשים מקור אושר אחד- אחד כזה שנוכל לפרוק אצלו את הסבל, שיהיה לנו לכתף ומשענת.
יש עוד מספיק סיבות שגורמות לנו לחשוב על האופציה הזו. תשאלו את עצמכם את השאלה הפשוטה: האם זה טוב לי? למהותי?
-האם אנחנו צריכים להתנגד לרצונות הגשמיים שפועלים בתוכינו- כל עוד אנחנו לא בוגרים ובשלים?
-האם אנחנו לא מושפעים מהתרבות המערבית שמציגה את החבר כדבר כל כך טוב, עוזר, וטבעי? [שוכחים להציג את הפרידה העצובה, כ'חום ההדלקות יורד', ברוב המקרים..]
-האם אי אפשר למצוא את הכתף הזו שאנחנו מחפשים- באדם אחר שאינו חבר/ה- אולי חברה/חבר טוב מהאול'/ישיבה?
האם קשר בין בן לבת, שאינו מחייב- ומוגדר כזמני, שיכול וברוב המוחלט של המקרים מתפרק, הוא טוב?
[ לדעתי, נטו מהשקפה על סיפורים ו'טלנובלות' שקורים מסביבי- רוב החברויות נגמרים בפרידה, וברגשות מגעילים שלא שווים את ההרגשה העילאית שבמהלכה...]
בחירה מהנה. כל זה מעבר לעניין ההלכתי, שב-ר-ו-ר שאין עניין לקשר בין בן לבת לפני חתונה. אולי מהסיבה הפשוטה שזה פשוט רע לנו.
אבל אל תתקרבי אפילו לניסיון יותר קשה.
