אני כמעט אחרון במשפחה וכל פעם (חוץ מפעמים בודדות)

שהגעתי הבייתה הוא היה ריק

הפיתרון הכי טוב שמצאתי זה כשביליתי טוב ביישוב

 עם חברים ואז היה כיף לחזור הבייתה בסוף שבוע מהישיבה

אתה בונה לעצמך עצמיות אז כול דבר שההורים שלך מעירים לך אתה מיתעצבן    

כי כביכול אתה אומר אני כבר ילד גדול

אל תעירו לי ואז כך יוצא מריבות בינך לבין ההורים

תמיד קורא לי שכל החברות מתגעגעות הביתה ואני לא מבינה על מה הם מדברות...

אני פשוט מרגישה יותר אני בחוץ... אני מרגישה משי אחרת,..

לא יודעת איך להסביר את ההרגשה הזאות

לפעמים פשוט צריך לדבר על דברים שלא נאמרו או נשמרו בבטן..

חפשי אולי יש משו שמפריע לך בבית,אולי הערות של ההורים? התנהגות לא נחמדה מצידם?

או שסתם יותר כיף לך בחוץ?

בכל מקרה זה גיל ההתבגרות שמשפיע על כולנו...אוהבים אותך!

זה ממש מה שאני מרגישה...בווולל אותה הרגשה ואני לא מוצאת לה פיתרון...

אני כל הזמן בורחת לחברות,דודים וכו'....ואני ממש לא אוהבת להיות בבית....כשאני מגיעה הביתה מטיול או משו כיף שהיה.....כל הכיף שהיה לי נעלם והגיעו העצבים של הבית.... 

תשמחו שיש לכם משפחה טובה ושאתם לא באים מבית הרוס

תחפשו לפחות 10 דברים טובים בבית שלכם (אולי זה קשה..)אבל מקוה זה יעזור..

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....