מכינים כדור כשבמרכזו ביצה בתוך שקית סנדוויץ', את השקית עוטפים בשכבות של עיתונים בלי להדביק, ואחרי שיש כדור מעיתונים עוטפים את הכל בנייר כסף, כדי שיהיה נוצץ כזה.. ושוב- בלי להדביק!!

משחקים כל מיני משחקי כדור שמכינים מראש (חיי שרה, מחניים, כדורגל, קוף באמצע, 21) 

לאט לאט הכדור מתחיל להתפרק.. בהתחלה יורד השלב הכסוף, אח"כ לאט לאט העיתונים ובסוף נתגלית הביצה השבורה

כאן מושיבים את החניכים לשעת סיפור =)

מכירה את הסיפור על האחים התאומים שאחד כאילו התאבד בגלל שכל הזמן התעללו בו וכו'?

הקיצר, אני סיפרתי את זה לחניכים שלי אבל כאילו הייתי בכיתה עם הילד (שבסיפור היה ילדה) שנהרג.. ממש סיפרתי להם כאילו הייתי בכיתה ה' כשזה קרה (הם היו אז בכיתה ד') ושאמא של הילדה סיפרה לנו מה קרה והראתה לנו את היומן וכו'..

תחפשי את הסיפור באינטרנט, זה לא קשה למצוא

אחרי הסיפור החניכים אמורים להיות מאוד מרותקים, אצלי הם שאלו מלא שאלות וממש התעניינו (פה בא לידי ביטוי כושר האילתור..)

אחרי הסיפור מספרים להם את המסר-

אם כל הפגיעות שלנו בחברים אנחנו לא יודעים כמה אנחנו פוגעים בהם.. הסיפור זה דוגמא מוקצנת קצת אבל אנחנו באמת צריכים להזהר.. כמו שקרה עם הכדור- בהתחלה הוא היה זוהר ויפה, אבל אחרי שהוא קיבל כמה מכות הוא כבר התחיל להתפרק לאט לאט.. ומה שלא ידענו זה שבפנים הביצה כבר נשברה.. אז גם אם נראה לנו שהכל יפה בחוץ אנחנו לא יודעים מה קורה בפנים וצריך תמיד להזהר לא לשנוא לחינם ולהרבות באהבת חינם

צ'ופר -

אני עשיתי ככה:

מחירון רגשות-

כעס: 50 ש"ח

קנאה: 70 ש"ח

שנאה: 90 ש"ח

אהבה: חינם!!

אם האהבה חינם, אז למה לשנוא?!

משהו בסגנון..

נראלי הפעולה מתאימה עד כיתה ו'.. מקווה שעזרתי!! =)

החניכים בעז"ה יבינו את גודל החורבן...

בונים מבנה גדול ויפה (שהחניכים יעמלו עליו-- ז"א: יאספו ארגזים, חומרים, יקשטו... בקיצור, לגרום להם להתחבר אל המבנה...)

ואז, אחרי שמשקיעם על המבנה, תתכננו מה תעשו איתו, (בקיצור שימותו על המבנה הזה...) ואחרי שהם ממש מחוברים אל המבנה פשוט תשרפי אותו ותעלי אותו באש... ואז מה את\ה עושה? וכו'.. בית המקדש נחרב.. (נראה לי שהנמשל די מובן...)

אבל--- מתאים לחניכים יותר קטנים, ושיזרמו (-אם הם גדולים יותר..)

בהצלחה!! אחותי עשתה את זה פעם, והחניכים ממש התחילו כבר כעמט לבכות....

עשינו להם את זה על גוש קטיף.

הם בנו מגדל מהמון קפלות, קוביות ומה שבא ליד, ואז באנו ופירקנו להם את זה, ואז סיפרנו להם את הסיפור "הסנדל של אייל" על ילד שאיבד את הסנדל שלו בגוש קטיף..

ואז הסברנו להם על הגוש והגירוש וכו'.... הם ממש הקשיבו (זה גיל קטן שעוד היו ממש תינוקות בגירוש)...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....