רק בלי תגובות של עוד פעם הבלחיות הזאת כדי שאני לא אגיד מה דעתי על שרשורי ההתאבדות והאהבה.
אתם יודעים מה אני חושבת כשאני חושבת על החתונה שלי?
אני חושבת על הרגע ההוא בו הוא יתקדם לעברי
יגיע אלי, ייקח בשתי ידיו את ההינומה ויכסני
אני חושבת על הרגע בו ייפגשו עיננו והן יאמרו הכל
כמה שאני אוהבת אותו, כמה שאני שמחה בו
ואז הוא יסתובב ואני אביט בו האדם שהכי קרוב למלאך מבחינתי
הבנאדם הכי מושלם בשבילי.
ואז מגיע הרגע, אנו עומדים מתחת לחופה והשכינה שורה עלינו
הוא מחזיק את הטבעת ואומר "הרי את מקודשת.."
ואז נרגיש שאין שם אף אחד מלבדנו ומלבד בורא עולם
ואז הוא יענוד לאצבעי את הטבעת איזה התרגשות סוף סוף נישאנו
ובשבירת הכוס (נקווה שלא נצטרך כי ירושלים תיבנה אבל..)
נשתדל להעלות את ירושלים על ראש שמחתינו, להרגיש באובדנה.
לאחר מכן בחדר ייחוד (לאשכנזים בלבד
) נבין
זהו תמה התקופה של הציפיה, אנחנו נשואים
אין יותר מה לדאוג למתי אתחתן ועם מי, כי אני כבר התחתנתי
ובעזרתו יתברך לא אתחתן עוד פעם.
ברגעים אלו אף אחד מאיתנו לא יחשוב על כמה עלה האולם ועל זה שהמפיות לא תואמות את המפה
ברגעים אלו נחשוב אחד על השני אני אחשוב על המלאך האישי שלי
נחשוב על העתיד המשותף שלנו על בית מלא תורה וקדושה.
יש שיר שאני ממש אוהבת (טוב נו בל"חית שכמותי)
והוא מיטיב לתאר את הרגעים האלה (חלקם לפחות)
אביא רק את המילים מסיבות ברורות.
האישה של חיי\ בן סנוף:
את השבועה כבר נשבעתי
על הכתובה כבר חתמתי
את הכוס פה שברתי
הרגע בלב שהנצחתי.
את הפנים לך כיסיתי
כוס היין הישקיתך
והטבעת ענדנו
כמו שתמיד חלמנו.
רגע אחרי, ניצבת מולי
האישה של חיי, האור בעיני
רגע אחר, רועד ומביט בך.
היפה בנשים, אישתי.
הנה הערב מבטיח
אותך מאושרת תמיד
גם כשקשה עוד נצליח
ביחד הכל ננצח.
מגובה שמיים רואנו
שולח ברכה בליבנו
הקדוש ברוך הוא כשמו הוא
יביא את האור אל ביתנו.
רגע אחרי...
) נבין