אני מעתיקה:

עשינו להם את זה על גוש קטיף.

הם בנו מגדל מהמון קפלות, קוביות ומה שבא ליד, ואז באנו ופירקנו להם את זה, ואז סיפרנו להם את הסיפור "הסנדל של אייל" על ילד שאיבד את הסנדל שלו בגוש קטיף..

ואז הסברנו להם על הגוש והגירוש וכו'.... הם ממש הקשיבו (זה גיל קטן שעוד היו ממש תינוקות בגירוש)...

http://www.gushkatif.co.il/

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....