הרב יעקב שמולביץ, בית משיח
ד אב ה'תשע"א (04.08.2011)
בנימה אישית אני מבקש לשתף את ציבור הקוראים של 'בית משיח', בפורענות שעברתי בעצמי בשנה האחרונה, אבל במבט לאחור, אפשר למצוא גם בפורענות זו הרבה נקודות של נחמה. מדובר במחלה הידועה – ותודה לא-ל שברחמיו הרבים כבר החלמתי ממנה בעזרת כמה רופאים, טיפולים ותפילות רבות. הסיפור האישי הוא ארוך, ואתמקד כאן רק במספר ארועים שעברתי בתקופת המחלה שאפשרו לי לנצל אותם לעבודת ה' ולעבודת השליחות.
כשהתגלתה בגופי המחלה "ההיא", הבנתי שהגיע הזמן להשתמש בכל הכלים שקיבלתי ולמדתי במשך החיים. אחד הכלים קובע, שאם אתה חרד ממשהו מפחיד ביותר, אמור לעצמך מה האפשרות הכי הכי גרועה שיכולה להתרחש, ואז תראה שגם זה לא בלתי נסבל. במקרה של המחלה שהייתה לי, הדבר הכי גרוע זה המעבר לעולם שכולו טוב (אז עוד לא ידעתי שיש גרוע מכך...). אני זוכר את אותה סעודת ליל שבת, בה ישבו סביב לשולחן עשרים מצאצאי, מזגתי לבנים "משקה" בכוסיות, הרמתי את הכוסית ואמרתי לרעייתי "לחיים! בעזרת ה' הכל יהיה בסדר, אני אהיה בריא בקרוב ממש".
לא מעט דמעות, נוגבו להן בחשאי, שם, סביב שולחן השבת. אבל נכון לאותה נקודת זמן, אלו היו פני הדברים, מחלה ארורה לצד תקווה גדולה לרפואה שלמה.
רפואה רוחנית
מטבע הדברים, לא הסתפקנו בדמעות ובאמירת "לחיים", אלא ניצלנו את כל הקשרים שיש לנו עם בתי הספר בבית שאן, פנינו לכל המנהלים בהצעה ובבקשה לזרז את ברכת ה' לרפואה, שיבדקו את כל המזוזות בבתי הספר. את המבצע ריכזה רעייתי תחי'. בעוד אני עושה את דרכי אל חדר הניתוח, היא המשיכה לקבל נתונים מכל המנהלים על תוצאות הבדיקות. בית ספר גדול אחד מסר לבדיקה מאה מזוזות, חמישים מתוכן היו כשרות. כל השאר הוחלפו בחדשות. גם שאר בתי הספר נעתרו לבקשותינו ובתוך כמה ימים נבדקו כחמש מאות וחמישים מזוזות.
גם כשהגענו לבית הרפואה בהמתנה של כמה שעות לקראת הניתוח, עברנו במחלקה, אני ואשתי, ועסקנו במבצעי הרבי. הצעתי לגברים להניח תפילין ואשתי כתבה עם הנשים לרבי. היה שם יהודי מבוגר שכבר קטעו לו כמה אצבעות ברגל והוא היה מאושפז לכמה ימי טיפול. אחרי שהנחתי לו תפילין, ביקש לרכוש תפילין חדשות. שאלתי אותו אם בעוד ארבעה ימים הוא יהיה עדיין במחלקה, והוא השיב: "כן בוודאי. הרופא אמר לי שזה ייקח לפחות שבוע". כעבור שעתיים ראיתיו לפתע לבוש חגיגי, בדרכו לעבר היציאה. שאלתי אותו "מה קורה?" והוא השיב שהרופא הגיע וראה שהרגל בריאה לחלוטין, ושחרר אותו הביתה. הוא אפילו לא הבין מדוע אני מתפלא, "הרי הנחת לי תפילין", אמר בפשטות.
אדם נוסף שכב במחלקה במצב 'צמח', ל"ע. בתו שישבה לידו הסבירה לנו שבשבוע שעבר הוא עבר ניתוח. הוא דווקא החלים יפה מאוד אבל לפתע עבר אירוע מוחי ומאז הוא לא מזהה ולא מגיב כלל. הנחתי לו תפילין במצבו הוא ואשתי כתבה לרבי בעבורו ברכה באמצעות האגרות קודש. כעבור שעתיים בתו הגיעה אלינו בריצה ובהתרגשות: "בואו תראו את אבא שלי, הוא פתח את העיניים ומשוחח עם בני המשפחה". בהמשך הגיעו עוד בני משפחה רבים ששמעו על הפלא שהתרחש, כולם דיברו על "המלאכים" שהקימו לתחיה את ה"צמח" החולה.
מאות מתושבי בית שאן (ולא רק) קרעו את השמים בתפילות ובהחלטות טובות. בחלוף שבועות וחודשים, שמענו מעוד ועוד יהודים שהתפללו בשבילי בבתי הכנסת, בבתי הספר, בגני הילדים, בבתים, בכותל, במירון, ובעצם איפה לא. שיעורי תורה חדשים נוסדו, ספר התהילים כולו חולק לאמירה בין בני משפחות מידי יום ביומו.
אמירת תהילים ושלושת הכדורים
אחרי הניתוח להוצאת הגידול הממאיר, יש תופעה ידועה של קושי בנשימה. הריאות נמצאות בטראומה והרצון הטבעי הוא לנשום נשימות קצרות וחלשות. כדי לתרגל נשימה עמוקה, מעניק בית הרפואה לכל מנותח, מכשיר נשיפה מפלסטיק שקוף המכיל שלשה תאים, ובכל תא כדור פלסטיק, האחד יותר כבד מרעהו. נשיפה חזקה, מעלה את הכדור הקל יותר. נשיפה יותר חזקה – את הכדור הקל ואת משנהו הכבד יותר. נשיפה חזקה במיוחד (שאפילו הבריאים לא ממש מצליחים) מרימה את שלושת הכדורים. מדי יום ביומו לאחר הניתוח – מגיעה האחות ובודקת את ההתקדמות בנשימה לפי מספר הכדורים שמתרוממים.
את המתקן הזה ניצלתי להפצת יהדות. מיד לאחר השחרור מבית הרפואה, ביקרתי בבתי הספר ובגני הילדים והצגתי בפניהם את 'המשחק' ש'זכיתי' בו.
"בטח שמתם לב שלא הייתי כאן כמה ימים", אמרתי לילדים, "הייתי בבית הרפואה ושמעתי שהתפללתם בכל יום שאהיה בריא. אז באמת התפילות עזרו מאוד; עשיתי ניתוח קטן ולאחר מכן שוחררתי לביתי. בבית הרפואה קיבלתי את המשחק הזה", כאן הצגתי אותו בפני כולם והסברתי להם איך הוא עובד, וכיצד הצלחתי להתקדם בנשיפות הכדורים בזכות תפילות הילדים. הדגמתי בפני הילדים את ה'משחק' החדיש, ונשפתי בכל כוחי כדי שכל שלושת הכדורים יעלו גם יחד. הילדים בכל הכיתות ובגני הילדים מחאו כפיים, ואני הסברתי כמובן שההצלחה היא "בזכות התפילות ופרקי התהילים שאמרתם בעבורי".
פורענותם של תופעות הלוואי
ואז הגיעו הטיפולים הכימותרפיים. מבלי להיכנס לפרטים, הטיפול עצמו נמשך אמנם "רק" ימים ספורים, בכל סידרה, אך תופעות הלוואי מגיעות אחר כך, ולפעמים הן קשות ומפחידות לא פחות מהמחלה עצמה.
השבת הראשונה אחרי הטיפול הכימותרפי היתה השבת השחורה... כבר ביום שישי הרגשתי תחושה מוזרה, לא מוכרת ולא נעימה; כמו רעל שנכנס למוח ולכל הגוף. בשעות הצהריים של יום שישי ניסינו לטלפן למוקדי רפואה שונים כדי לקבל ייעוץ ולשאול לטיב התחושה, אך איש לא ענה בהם.
על אף התחושה המוזרה והמפחידה, עם כניסת השבת צעדתי לבית הכנסת. באמצע תפילת מנחה התחושה התחזקה, ועם סיום התפילה הרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד ולומר דבר תורה בפני הציבור כפי שאני עושה בכל שבת, אפילו לא בישיבה. ביקשתי מאחד המתפללים שיאמר דברי תורה במקומי. בתוך רגעים אחדים הרגשתי שאני עלול להתעלף בכל רגע, ועדיף שזה יקרה מחוץ לבית הכנסת. יצאתי בשקט מבית הכנסת והלכתי הביתה.
כל השבת הייתי ספון במיטה, ספק ישן ספק הוזה, ובלא ספק דואג וחרד, לא יודע מה קורה אתי ומה יהיה. את הקידוש וזמירות השבת, כמו גם את ההבדלה, שמעתי מהמיטה במעורפל, כמו ממקום רחוק מאוד. רק כמה שעות לאחר צאת השבת, בתוספת אי אלו כדורי הרגעה, מצאתי מעט מרגוע לנפשי. בכל יום נוסף שעבר, חזרתי מעט לעצמי, התאוששתי והתכוננתי לטיפול הבא...
באותם ימים גיליתי כוחות שלא הכרתי בעצמי קודם לכן. לפעמים חזרתי לבית שאן לאחר יום טיפולים ממושך, ומיד יצאתי למסור את שיעורי התורה הקבועים, לפעמים שניים או שלשה באותו ערב, ורק אחר כך הלכתי לנוח. היו משתתפים בשיעורים ששאלו בחשש, האחד את רעהו, לפשר צבע הפנים הצהוב... אבל באופן כללי השיעורים התנהלו כרגיל.
הטיפולים הבאים היו יחסית הרבה יותר קלים. כבר ידעתי מניסיוני שהתחושות הקשות נלוות למשך כמה ימים אך זה עובר. ידעתי גם שאמנם מדובר ב"פורענות" מסויימת, הרגשה קשה, אבל אין מה לעשות וזה חלק מתהליך הריפוי. חשבתי לעצמי שזו הדוגמה הכי קרובה למצב של גלות קשה, שכל כולה אינה אלא למען הגאולה. וביחד עם זה אנו מתפללים וזועקים: די לגלות, די לתרופה המכאיבה, אנא ה', הגיע זמן הגאולה!
אל תסתכל בזקנקן אלא במה שיש בו
אחת הפורעניות מתופעות הלוואי של הטיפולים, היא נשירת השיער, דבר שאמנם לא כואב פיזית לחולה המתרפא, אבל גורם מבוכה רבה לכל הסובבים אותו. כשהגעתי לבית הספר בו אני משמש כרב, ראיתי בהלה עמוקה על פניהם של הילדים. חלק העזו ושאלו אותי "הרב, מה קרה לזקן שלך?" חלק לא הבינו מי זה האיש הזה שדומה ולא דומה לרב יעקב... רוב הילדים אפילו לא העזו לשאול. חלק הסתכלו כמהופנטים בתופעה המוזרה, חלק פרצו בצחוק וחלק הסתובבו וברחו בבהלה.
באותו היום התקיים בבית הספר טקס כללי לכבוד ראש חודש ניסן וברכת האילנות. מנהל בית הספר שאל בעדינות, אם אני מעוניין לשאת דברים בפני הילדים. השבתי בחיוב, וכשהגיע הזמן, נטלתי את המיקרופון ופתחתי בברכת 'בוקר טוב' ו'חודש טוב', בקול הכי שמח שיכולתי. סיפרתי שכמה ילדים פנו אלי ושאלו אותי מה קרה לזקן, והסברתי שהייתי חולה והייתי צריך לקבל תרופות, שאחת מהן גורמת לנשירת שיער. הרופא שאל אותי אם אני מוכן לקבל את התרופה הזו, והשבתי שאם התרופה תועיל לבריאותי, אז אני מוכן על אף שזה ישפיע על השיער והזקן. "אז אתם רואים ילדים, הזקן שלי 'הלך לטייל', ובעזרת ה' עוד מעט הוא יחזור"...
ברגע שהילדים והמורים שמעו אותי מדבר בצורה גלויה וכנה על המחלה ותופעותיה, הם גם ראו שהחולה נואם במרץ רב ומעביר הנחיות ברורות להתנהלות טקס ברכת האילנות, הם די נרגעו.
לסיום אמרתי להם את הפתגם "אל תסתכל בזקנקן אלא במה שיש בו". חלק מהילדים צחקו אבל ראיתי גם שחלק מהמורים בכו פתאום...
להתפלל, רק בנוסח חב"ד
לא רק ילדים, גם מבוגרים מגיבים בצורות שונות על תופעות הלוואי. יש חברים טובים וגיבורים שצלצלו מדי כמה ימים לשאול 'מה נשמע?' 'איך אתה מרגיש?' יש כאלו שנרתמו לעזרה ממשית בצורה מעוררת השתאות, באו לבקר, עזרו ככל שביקשתי והרבה מעבר לזה. אבל יש גם תגובות שונות של אנשים; חלק כמעט מתעלפים מצער ומדאגה לשלומי, ואני צריך כמובן חצי שעה להרגיע אותם. חלק "חושבים קדימה" ושואלים 'כמה ילדים יש לך', ובאיזה גילאים, ויש כאלה שפשוט רואים ועוברים למדרכה השניה...
יום אחד הגעתי לתפילת ערבית בבית כנסת חב"ד בצפת. ניגשתי לאחד הגבאים ואמרתי לו שאני "חיוב" ושאלתי איפה אני יכול לגשת כחזן לתפילת ערבית. הגבאי לא זיהה אותי, על אף שאנו מכירים מימי קדם; הוא לא אשם כמובן, הוא הכיר אותי עם זקן ארוך ופתאום אני בא אליו כמו יהודי ליטאי, ללא זקן. הוא שלח לעברי מבט חשדני, ואמר לי: "אתה יכול להיות חזן, אבל רק בנוסח חב"ד". הוא הבהיר לי ש"כאן זה בית כנסת חב"ד וחייבים להקפיד על הנוסח".
לא רציתי להביך או להבהיל אותו דקותיים לפני התפילה, ולכן לא אמרתי לו מי אני, שלא יתעלף... רק שאלתי ב"רצינות תהומית" אם באמת חייבים להתפלל רק בנוסח חב"ד. הוא הדגיש באזניי שאכן חייבים, ולטובתי הוא ממליץ לי עוד לפני התפילה לדפדף בסידור ולהכיר את נוסח התפילה "כדי שאחר כך לא יהיו בעיות".
• • •
אני נושא תפילה – ומאמין שכולם יצטרפו אליה – ששבת 'חזון' הקרובה, לא תהיה עוד "שילוב של פורענות ונחמה", אלא שיהפכו לגמרי ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים לבית ישראל, בביאת משיח צדקנו בפועל ממש, תיכף ומיד ממש. 
כשהתגלתה בגופי המחלה "ההיא", הבנתי שהגיע הזמן להשתמש בכל הכלים שקיבלתי ולמדתי במשך החיים. אחד הכלים קובע, שאם אתה חרד ממשהו מפחיד ביותר, אמור לעצמך מה האפשרות הכי הכי גרועה שיכולה להתרחש, ואז תראה שגם זה לא בלתי נסבל. במקרה של המחלה שהייתה לי, הדבר הכי גרוע זה המעבר לעולם שכולו טוב (אז עוד לא ידעתי שיש גרוע מכך...). אני זוכר את אותה סעודת ליל שבת, בה ישבו סביב לשולחן עשרים מצאצאי, מזגתי לבנים "משקה" בכוסיות, הרמתי את הכוסית ואמרתי לרעייתי "לחיים! בעזרת ה' הכל יהיה בסדר, אני אהיה בריא בקרוב ממש".
לא מעט דמעות, נוגבו להן בחשאי, שם, סביב שולחן השבת. אבל נכון לאותה נקודת זמן, אלו היו פני הדברים, מחלה ארורה לצד תקווה גדולה לרפואה שלמה.
רפואה רוחנית
מטבע הדברים, לא הסתפקנו בדמעות ובאמירת "לחיים", אלא ניצלנו את כל הקשרים שיש לנו עם בתי הספר בבית שאן, פנינו לכל המנהלים בהצעה ובבקשה לזרז את ברכת ה' לרפואה, שיבדקו את כל המזוזות בבתי הספר. את המבצע ריכזה רעייתי תחי'. בעוד אני עושה את דרכי אל חדר הניתוח, היא המשיכה לקבל נתונים מכל המנהלים על תוצאות הבדיקות. בית ספר גדול אחד מסר לבדיקה מאה מזוזות, חמישים מתוכן היו כשרות. כל השאר הוחלפו בחדשות. גם שאר בתי הספר נעתרו לבקשותינו ובתוך כמה ימים נבדקו כחמש מאות וחמישים מזוזות.
גם כשהגענו לבית הרפואה בהמתנה של כמה שעות לקראת הניתוח, עברנו במחלקה, אני ואשתי, ועסקנו במבצעי הרבי. הצעתי לגברים להניח תפילין ואשתי כתבה עם הנשים לרבי. היה שם יהודי מבוגר שכבר קטעו לו כמה אצבעות ברגל והוא היה מאושפז לכמה ימי טיפול. אחרי שהנחתי לו תפילין, ביקש לרכוש תפילין חדשות. שאלתי אותו אם בעוד ארבעה ימים הוא יהיה עדיין במחלקה, והוא השיב: "כן בוודאי. הרופא אמר לי שזה ייקח לפחות שבוע". כעבור שעתיים ראיתיו לפתע לבוש חגיגי, בדרכו לעבר היציאה. שאלתי אותו "מה קורה?" והוא השיב שהרופא הגיע וראה שהרגל בריאה לחלוטין, ושחרר אותו הביתה. הוא אפילו לא הבין מדוע אני מתפלא, "הרי הנחת לי תפילין", אמר בפשטות.
אדם נוסף שכב במחלקה במצב 'צמח', ל"ע. בתו שישבה לידו הסבירה לנו שבשבוע שעבר הוא עבר ניתוח. הוא דווקא החלים יפה מאוד אבל לפתע עבר אירוע מוחי ומאז הוא לא מזהה ולא מגיב כלל. הנחתי לו תפילין במצבו הוא ואשתי כתבה לרבי בעבורו ברכה באמצעות האגרות קודש. כעבור שעתיים בתו הגיעה אלינו בריצה ובהתרגשות: "בואו תראו את אבא שלי, הוא פתח את העיניים ומשוחח עם בני המשפחה". בהמשך הגיעו עוד בני משפחה רבים ששמעו על הפלא שהתרחש, כולם דיברו על "המלאכים" שהקימו לתחיה את ה"צמח" החולה.
מאות מתושבי בית שאן (ולא רק) קרעו את השמים בתפילות ובהחלטות טובות. בחלוף שבועות וחודשים, שמענו מעוד ועוד יהודים שהתפללו בשבילי בבתי הכנסת, בבתי הספר, בגני הילדים, בבתים, בכותל, במירון, ובעצם איפה לא. שיעורי תורה חדשים נוסדו, ספר התהילים כולו חולק לאמירה בין בני משפחות מידי יום ביומו.
אמירת תהילים ושלושת הכדורים
אחרי הניתוח להוצאת הגידול הממאיר, יש תופעה ידועה של קושי בנשימה. הריאות נמצאות בטראומה והרצון הטבעי הוא לנשום נשימות קצרות וחלשות. כדי לתרגל נשימה עמוקה, מעניק בית הרפואה לכל מנותח, מכשיר נשיפה מפלסטיק שקוף המכיל שלשה תאים, ובכל תא כדור פלסטיק, האחד יותר כבד מרעהו. נשיפה חזקה, מעלה את הכדור הקל יותר. נשיפה יותר חזקה – את הכדור הקל ואת משנהו הכבד יותר. נשיפה חזקה במיוחד (שאפילו הבריאים לא ממש מצליחים) מרימה את שלושת הכדורים. מדי יום ביומו לאחר הניתוח – מגיעה האחות ובודקת את ההתקדמות בנשימה לפי מספר הכדורים שמתרוממים.
את המתקן הזה ניצלתי להפצת יהדות. מיד לאחר השחרור מבית הרפואה, ביקרתי בבתי הספר ובגני הילדים והצגתי בפניהם את 'המשחק' ש'זכיתי' בו.
"בטח שמתם לב שלא הייתי כאן כמה ימים", אמרתי לילדים, "הייתי בבית הרפואה ושמעתי שהתפללתם בכל יום שאהיה בריא. אז באמת התפילות עזרו מאוד; עשיתי ניתוח קטן ולאחר מכן שוחררתי לביתי. בבית הרפואה קיבלתי את המשחק הזה", כאן הצגתי אותו בפני כולם והסברתי להם איך הוא עובד, וכיצד הצלחתי להתקדם בנשיפות הכדורים בזכות תפילות הילדים. הדגמתי בפני הילדים את ה'משחק' החדיש, ונשפתי בכל כוחי כדי שכל שלושת הכדורים יעלו גם יחד. הילדים בכל הכיתות ובגני הילדים מחאו כפיים, ואני הסברתי כמובן שההצלחה היא "בזכות התפילות ופרקי התהילים שאמרתם בעבורי".
פורענותם של תופעות הלוואי
ואז הגיעו הטיפולים הכימותרפיים. מבלי להיכנס לפרטים, הטיפול עצמו נמשך אמנם "רק" ימים ספורים, בכל סידרה, אך תופעות הלוואי מגיעות אחר כך, ולפעמים הן קשות ומפחידות לא פחות מהמחלה עצמה.
השבת הראשונה אחרי הטיפול הכימותרפי היתה השבת השחורה... כבר ביום שישי הרגשתי תחושה מוזרה, לא מוכרת ולא נעימה; כמו רעל שנכנס למוח ולכל הגוף. בשעות הצהריים של יום שישי ניסינו לטלפן למוקדי רפואה שונים כדי לקבל ייעוץ ולשאול לטיב התחושה, אך איש לא ענה בהם.
על אף התחושה המוזרה והמפחידה, עם כניסת השבת צעדתי לבית הכנסת. באמצע תפילת מנחה התחושה התחזקה, ועם סיום התפילה הרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד ולומר דבר תורה בפני הציבור כפי שאני עושה בכל שבת, אפילו לא בישיבה. ביקשתי מאחד המתפללים שיאמר דברי תורה במקומי. בתוך רגעים אחדים הרגשתי שאני עלול להתעלף בכל רגע, ועדיף שזה יקרה מחוץ לבית הכנסת. יצאתי בשקט מבית הכנסת והלכתי הביתה.
כל השבת הייתי ספון במיטה, ספק ישן ספק הוזה, ובלא ספק דואג וחרד, לא יודע מה קורה אתי ומה יהיה. את הקידוש וזמירות השבת, כמו גם את ההבדלה, שמעתי מהמיטה במעורפל, כמו ממקום רחוק מאוד. רק כמה שעות לאחר צאת השבת, בתוספת אי אלו כדורי הרגעה, מצאתי מעט מרגוע לנפשי. בכל יום נוסף שעבר, חזרתי מעט לעצמי, התאוששתי והתכוננתי לטיפול הבא...
באותם ימים גיליתי כוחות שלא הכרתי בעצמי קודם לכן. לפעמים חזרתי לבית שאן לאחר יום טיפולים ממושך, ומיד יצאתי למסור את שיעורי התורה הקבועים, לפעמים שניים או שלשה באותו ערב, ורק אחר כך הלכתי לנוח. היו משתתפים בשיעורים ששאלו בחשש, האחד את רעהו, לפשר צבע הפנים הצהוב... אבל באופן כללי השיעורים התנהלו כרגיל.
הטיפולים הבאים היו יחסית הרבה יותר קלים. כבר ידעתי מניסיוני שהתחושות הקשות נלוות למשך כמה ימים אך זה עובר. ידעתי גם שאמנם מדובר ב"פורענות" מסויימת, הרגשה קשה, אבל אין מה לעשות וזה חלק מתהליך הריפוי. חשבתי לעצמי שזו הדוגמה הכי קרובה למצב של גלות קשה, שכל כולה אינה אלא למען הגאולה. וביחד עם זה אנו מתפללים וזועקים: די לגלות, די לתרופה המכאיבה, אנא ה', הגיע זמן הגאולה!
אל תסתכל בזקנקן אלא במה שיש בו
אחת הפורעניות מתופעות הלוואי של הטיפולים, היא נשירת השיער, דבר שאמנם לא כואב פיזית לחולה המתרפא, אבל גורם מבוכה רבה לכל הסובבים אותו. כשהגעתי לבית הספר בו אני משמש כרב, ראיתי בהלה עמוקה על פניהם של הילדים. חלק העזו ושאלו אותי "הרב, מה קרה לזקן שלך?" חלק לא הבינו מי זה האיש הזה שדומה ולא דומה לרב יעקב... רוב הילדים אפילו לא העזו לשאול. חלק הסתכלו כמהופנטים בתופעה המוזרה, חלק פרצו בצחוק וחלק הסתובבו וברחו בבהלה.
באותו היום התקיים בבית הספר טקס כללי לכבוד ראש חודש ניסן וברכת האילנות. מנהל בית הספר שאל בעדינות, אם אני מעוניין לשאת דברים בפני הילדים. השבתי בחיוב, וכשהגיע הזמן, נטלתי את המיקרופון ופתחתי בברכת 'בוקר טוב' ו'חודש טוב', בקול הכי שמח שיכולתי. סיפרתי שכמה ילדים פנו אלי ושאלו אותי מה קרה לזקן, והסברתי שהייתי חולה והייתי צריך לקבל תרופות, שאחת מהן גורמת לנשירת שיער. הרופא שאל אותי אם אני מוכן לקבל את התרופה הזו, והשבתי שאם התרופה תועיל לבריאותי, אז אני מוכן על אף שזה ישפיע על השיער והזקן. "אז אתם רואים ילדים, הזקן שלי 'הלך לטייל', ובעזרת ה' עוד מעט הוא יחזור"...
ברגע שהילדים והמורים שמעו אותי מדבר בצורה גלויה וכנה על המחלה ותופעותיה, הם גם ראו שהחולה נואם במרץ רב ומעביר הנחיות ברורות להתנהלות טקס ברכת האילנות, הם די נרגעו.
לסיום אמרתי להם את הפתגם "אל תסתכל בזקנקן אלא במה שיש בו". חלק מהילדים צחקו אבל ראיתי גם שחלק מהמורים בכו פתאום...
להתפלל, רק בנוסח חב"ד
לא רק ילדים, גם מבוגרים מגיבים בצורות שונות על תופעות הלוואי. יש חברים טובים וגיבורים שצלצלו מדי כמה ימים לשאול 'מה נשמע?' 'איך אתה מרגיש?' יש כאלו שנרתמו לעזרה ממשית בצורה מעוררת השתאות, באו לבקר, עזרו ככל שביקשתי והרבה מעבר לזה. אבל יש גם תגובות שונות של אנשים; חלק כמעט מתעלפים מצער ומדאגה לשלומי, ואני צריך כמובן חצי שעה להרגיע אותם. חלק "חושבים קדימה" ושואלים 'כמה ילדים יש לך', ובאיזה גילאים, ויש כאלה שפשוט רואים ועוברים למדרכה השניה...
יום אחד הגעתי לתפילת ערבית בבית כנסת חב"ד בצפת. ניגשתי לאחד הגבאים ואמרתי לו שאני "חיוב" ושאלתי איפה אני יכול לגשת כחזן לתפילת ערבית. הגבאי לא זיהה אותי, על אף שאנו מכירים מימי קדם; הוא לא אשם כמובן, הוא הכיר אותי עם זקן ארוך ופתאום אני בא אליו כמו יהודי ליטאי, ללא זקן. הוא שלח לעברי מבט חשדני, ואמר לי: "אתה יכול להיות חזן, אבל רק בנוסח חב"ד". הוא הבהיר לי ש"כאן זה בית כנסת חב"ד וחייבים להקפיד על הנוסח".
לא רציתי להביך או להבהיל אותו דקותיים לפני התפילה, ולכן לא אמרתי לו מי אני, שלא יתעלף... רק שאלתי ב"רצינות תהומית" אם באמת חייבים להתפלל רק בנוסח חב"ד. הוא הדגיש באזניי שאכן חייבים, ולטובתי הוא ממליץ לי עוד לפני התפילה לדפדף בסידור ולהכיר את נוסח התפילה "כדי שאחר כך לא יהיו בעיות".
• • •
אני נושא תפילה – ומאמין שכולם יצטרפו אליה – ששבת 'חזון' הקרובה, לא תהיה עוד "שילוב של פורענות ונחמה", אלא שיהפכו לגמרי ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים לבית ישראל, בביאת משיח צדקנו בפועל ממש, תיכף ומיד ממש.
לפני
ואחרי (מימין)
