תגידו, נכון אתם עושים בחודש אב פעולה על גוש קטיף וזוכרים אותו שנה אחרי שנה? ומה קרה לחבל ימית, גם שם השקיעו ובאו והרסו להם, גם זה היה חלק מארץ ישראל (בניגוד לדעות שרווחו בעבר), שממה, ויהודים באו והתנחלו שם ובנו שם דברים מדהימים, למה אף אחד אינו זוכר את חבל ימית? למה לא מעבירים פעולות על זה שבטי נבטיםנצינים-מעלות ואולי אפילו מעפילים אפילו יודעים שאי פעם היה בסיני ישוב יהוי שגם שם הממשלה בגדה בהם והרסה להם את הבית??
לידיעתכם- מבירורים נראה שהמקום היחיד שבו ישנם פעילויות לזיכרון חבל ימית הוא בחבל לכיש.
לידיעתכם- יום פינוי ימת הוא ב' אייר התשמ"ב (1982).
אולי הגיע הזמן להתחיל לזכור? להביע הערכה? לקוות לחזור?
-אבקש ואשמח לתגובות-
"עוד אבנך ונבנית"!
), לפי דעתי ולפי מה שהבנתי, "הבעיה" בחבל ימית היתה שלא הגדירו אותה כחלק מארץ ישראל, (חשיבה הגיונית, האדם שהורה על הפינוי היה מנחם בגין, איש ימיני, מפקד האצ"ל ופעיל בבית"ר, הוא לא היה מסכיפם לוותר על חלק של ארץ ישראל..אם היתה מודעות שזה חלק מארץ ישראל). הרעיון הוא פשוט לגרום למודעות- עכשיו יש שתי שאלות- אחת, איך עושים את זה, וזאת לא בעיה, יוזמה, פרסום, הקמת אירועים, העלאת המודעות וכו'. השאלה השניה, מה הלאה? זיכרון צריך לתרום למשהו, ברור שצעד של זיכרון חבל ימית הוא צעד מבורך, אבל מה אחרי זה? מה הלקח שלנו מיזה? לאח שלי יש ביטוי כזה "כשנגיע לגשר נשרוף אותו", אז כשנגיע למצב בו אנו יכולים לשחרר את גוש קטיף וחבל ימית ושאר חלקי הארץ, במהרה בימינו, נעשה זאת. אבל מה יהיה הלקח שלנו כציבור מהזיכרון הזה. ברמת העיקרון אני שואלת: נכון, "נזכור ונחזור", אבל חוץ מלזיכור כדי לשוב, בשביל מה אנחנו זוכרים לבינתיים? אני עדיין מנסה לחפש תשובה, כי אני בטוחה שהצעד שאני רוצה לעשות יש בו מעשה נכון, אבל אולי בשל השעה המאוחרת, אני לא מגיעה לתשובה לשאלה, אשמח אם תעזרו לי לענות עליה.