אחרי שראיתי סרטים..
אבל מצד שני, אנחנו לא יכולים לחיות את הכאב. אנחנו חייבים משו' שיחזק קצת.. אם לא "נסכים" לשכוח. אם כל בוקר נקום ונחשוב על זה. נראה את התמונות בראש- אנחנו נתחרפן! [ולא במובן הטוב של המילה..] אנחנו לא בנויים לאבל מתמיד כזה. זה נגד חוקי הבריאה. ה"טבע".
דיי!!!! ואפילו אין את מי לשנוא. אין איזה גויים שאחראיים לכל זה! יהודים! אחים שלנו! ל-מ-ה-?-?-?
ורואים את התמונות, שומעים את הקולות. ופתאום כל האידיאולוגיה היפה נעלמת לה. לא. אי אפשר צבא. לא. אי אפשר להעלים עין.
לא. אי אפשר ללכת לים בלי לחשוב על זה.
לא. אי אפשר להיפגש עם חברות מהגוש ולדבר על זה- כי מי אני שאפתח את הפה?
וסרטים מהשבוע האחרון. מה זה המושג הזה בכלל? "השבוע האחרון"??? "השעות האחרונות בבית" איפה רואים דבר כזה??? וזה לא שעוברים דירה.. זה מצב של "אין לי בית".
לשמוע את חברה שלי, לפני 6 שנים, הרבה לפני שחשבתי להכיר אותה בכלל.. מספרת שהיא פתאום מבינה שזאת הפעם האחרונה שהיא רואה את הגוש. ו-כן! אשכרה! פעם אחרונה שרואים ת'בית! לא חוזרים לבקר! לא נהיים חברים של המשפחה החדשה שגרה שם. לא. אין בכלל בית. הלך הכל. נעלם. איי חרבות וספה זרוקה על המדרכה..