כל שנה כשמגיעים תשעת הימים, רובנו חושבים בשקט-בשקט, בלי שאף אחד ישמע:
 

'יוואוו!! מה הימים האלה תקועים לי עכשיו באמצע החופש?!
אסור לשמוע מוזיקה, אסור להתגלח, אסור להסתפר, אסור ללכת לים, 
אסור ואסור ואסור..!
ועוד מילא באמת היינו מתאבלים על משהו שקרוב אלינו, שאנחנו יודעים מהו -
אבל מה בית המקדש קשור אליי עכשיו?
בחייאת, תנו לכייף קצת בחופש!!'
 

אבל יודעים משהו?! בית המקדש הזה, שנראה איזה ענתיקה,
החורבן שהיה לפני יותר מ2000 שנה, לא באמת כ"כ רחוק.
איך זה יכול להיות?!
בואו נצלול קצת לעומק של הדברים ונראה..

--

 

שואה.
מי לא מכיר איזה סבא של חבר טוב שנהרג שם?
מי לא מרגיש שזה העבר של העם שלו?
מי לא מזדהה עם הכאב של עמ"י בזמן הזה?
אני חושבת שבאמת כ-ו-ל-נ-ו מרגישים שייכים לפוגרום הנורא הזה באיזשהו אופן.

מלחמת לבנון השנייה.
כולנו חווינו את המלחמה הזאת. 
לכולנו, לצערנו, יש איזה קרוב משפחה\שכן\חבר של המשפחה וכו' שנהרג במלחמה הזו. 
ואם לא דווקא במלחמה הזו, אז באמת ממלחמות ישראל האחרות.

אינתיפאדה.
לצערנו, כולנו שמענו בחדשות על הפיגועים.
כולנו מכירים אדם כלשהו שהיה נוכח באיזשהו פיגוע.
כולנו מכירים את חוסר האונים הזה, כששומעים שהיה פיגוע במקום שבו נמצא מישהו שאנחנו מכירים,
ואנחנו לא יודעים אם הוא בסדר או לא.

 

מישהו יכול לקום עכשיו ולומר לי שלא צריך לבכות על האירועים האלה?!
בוא נראה אותך גבר אומר ביום השואה שלא צריך לזכור את כל מה שקרה, שלא צריך לזכור את כל הנרצחים.
ברור לכולנו שמותר, צריך ואפילו חובה לבכות על האירועים האלו.
ברור לכולנו שצריך לציין את יום השואה, 
שצריך להנציח את החיילים שנהרגו בשביל שנוכל לחיות במדינה הזו,
שצריך לכאוב את הכאב של המשפחות השכולות בפיגועים.

 

אבל פססט,
איך כל זה קשור לתשעה באב ולחורבן ביהמ"ק?
הלו, אנחנו אפילו לא קרובים עכשיו ליום הזיכרון וליום השואה!
הופה, שימו לב עכשיו טוב, ליסוד מפוצץ >>
השורש של כ---ל הצרות של עמ"י,
השורש של כל הפוגרומים, הפרעות, הפיגועים, המלחמות,
 ה---כ---ל הוא בחורבן ביהמ"ק.
 

 

 

אנחנו צריכים להבין שחיים של חורבן, זה חיים שיש בהם ייסורים, 
שיש בהם רצח,
שיש בהם מלחמות,
שיש בהם שואה.

אנחנו לא מתאבלים בתשעה באב רק על ביהמ"ק הפיזי,
אלא אנחנו מתאבלים על כל הצרות של עמ"י בכ--ל הדורות.

ביום הזה, אנחנו חייבים לבכות גם על האירועים שקרו בעבר הקרוב -
גם על הרצח של משפחת פוגל, גם על הפיגוע שהיה בירושלים השנה, גם על החיילים שנהרגו במלחמות,
על ה-כ-ל.
ביום הזה, אנחנו צריכים להתחנן לאבאל'ה שבשמים שאנחנו לא יכולים יותר עם הצרות האלה -
שאנחנו חייבים גאולה, ועכשיו.

וככה, כשבאמת נתחבר לחורבן האישי והלאומי שאנחנו חווים בדור שלנו -
נוכל בעז"ה להרגיש גם את החורבן של כל הדורות - את המקור לכל הכאב של עמ"י - את חורבן בית המקדש.

יהי רצון שבעז"ה עוד השנה נזכה שתשעה באב יהפוך לנו מיום אבל ליום טוב,
ונזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו!
אמן כן יהי רצון!