אבל אולי תנס/י ללמוד ולהבין מה היה, את הניסים, את הקדושה, את האווירה שהיו בבית המקדש ולהבין כמה שזה חסר לנו...

מדוע לצום, לבכות ולהתאבל בתשעה באב?

זעקה קורעת לב/קרן גוטליב

בכל שנה, כשהיה מגיע תשעה באב, הייתי קצת בבעיה. מדובר היה ביום שבו אנחנו אמורים להתאבל על חורבן בית המקדש. יום שבו אנו לא אוכלים, לא שותים, לא נועלים נעלי עור, ונוהגים מנהגי אבל שונים ומיוחדים. בכל שנה הייתי מגיעה לבית הכנסת לשמוע את מגילת-איכה, שמקוננת על חורבנה של ירושלים, אך בכל פעם מחדש הייתי מוצאת את עצמי מרחפת במחשבותי לאיזורים אחרים לגמרי. בעוד החזן היה קורא על בית המקדש, אני הייתי מתנתקת לחלוטין, מתכננת את חופשת הקיץ שלי, שמחה על שנגמרה תקופת המבחנים, או סתם מקווה שהצום יעבור בקלות גם השנה. בואו נודה בזה, קצת קשה להתאבל באמת על דבר שקרה לפני אלפיים שנה, שמעולם לא ראינו, ושלא כל כך חסר לנו בחיי היומיום.

נקודת המפנה - ''מבצע שלמה'' בתחילת שנות העשרים של חיי, עבדתי בתור מורה ומדריכה באתר-הקארוונים 'בת-חצור', שהיה ממוקם ליד גדרה. אתר שבו היו 700 קארוונים, שאיכלסו אלפי עולים חדשים מאתיופיה. בבקרים עבדתי כמורה בבית-הספר 'יד-שבתאי' שבאשדוד (שם למדו העולים), ובשעות אחר הצהריים והערב עבדתי כמדריכה באתר עצמו. היה זה זמן קצר לאחר ''מבצע שלמה'', מבצע שבו הובאו לארץ בערך 14,500 יהודים מאתיופיה, ברכבת אוירית. היה זה מבצע מרגש ומיוחד, וכל הציבור בארץ הופתע לראות שפתאום מסתובבים פה יהודים שלמעשה 'נתלשו' מהעם שלנו לפני שנות דור.

הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה - ניכר היה שהם יהודים. הם שמרו שבת, הכירו את רוב החגים, שמרו על מסורת יהודית באופן אדוק ושמרני, אך ברור היה שלא הכל היה ידוע להם. כנראה הנתק שעברו במשך כל השנים הללו, השפיע על עולם המסורת שלהם. הם לא הכירו את יום העצמאות, לא את יום ירושלים, ואפילו לא את פורים או את חנוכה. כנראה שהאירועים ההסטוריים הללו התרחשו לאחר הניתוק בינינו לבינם, ולכן הם לא שמעו על הארועים או על ההלכות שנגזרו כתוצאה מכך לאורך הדורות. כמורה ומדריכה, התפקיד שלי היה מורכב מכמה משימות. בראש ובראשונה, הוטל עלי כמובן ללמד אותם את השפה העברית. כעולים חדשים, התנאי הבסיסי ביותר לקליטה מהירה, הוא השיחה היומיומית עם נהג האוטובוס או עם בעל המכולת. במהרה הסתבר לי שזו היתה המשימה הפשוטה והמשעממת ביותר מבין שאר המטלות שלי. במהלך הזמן, גיליתי כל כך הרבה חסכים בידע ההסטורי והמסורתי שלהם, וחשבתי לעצמי שאם לא אשים דגש על השלמת הפערים הללו, הקליטה שלהם בארץ לעולם לא תהיה שלימה. הרי כיצד יוכל נער להשתלב בתנועת הנוער השכונתית, אם הוא לא ידע מהו סביבון, או דגל ישראל, או המנון 'התקוה'? כיצד תשתלב אישה בשיחת חולין עם שכנותיה, אם היא לא מכירה את השכלולים המודרניים של ההלכה, כמו שעון-שבת, פלטה, וכו'? החלטתי שאקדיש זמן ניכר בכל יום בכדי ללמד על היהדות של ימינו. יהדות שבעבר נראתה בדיוק כפי ששמרו עליה יהודי אתיופיה גם היום.

אביב הגיע פסח בא... הגיע ראש חודש ניסן, והחלטתי להתחיל ללמד בכיתה על חג הפסח. היו לי בכיתה 20 תלמידים בכיתות ג'-ו' (הם שובצו על פי רמת הקריאה שלהם, ולא לפי גילם הכרונולוגי). התכנון שלי היה, ראשית, לקשור את חג הפסח לחגים האחרים, בכך שאזכיר להם את נושא שלושת הרגלים, את שלושת המועדים בשנה שעם ישראל נהג לעלות לירושלים. התכוונתי לקצר בהקדמה הזו, רק תזכורת קטנה, ומייד לפתוח בנושא חג הפסח. ''היום ראש חודש ניסן, וזהו חודש שבו אנו חוגגים את חג הפסח'', פתחתי את השיעור. ''פסח הוא אחד משלושת הרגלים. בפסח נהגו כל היהודים לעלות לירושלים, לבית המקדש''. אך בשלב זה, קפץ אחד התלמידים וקטע את דברי: ''המורה, את היית פעם בבית המקדש?'' חייכתי אליו, מתוך הבנה שהוא קצת מבולבל. ''לא, מה פתאום, זה היה ממש מזמן!'' התלמיד התעקש, ואליו נוספו כמה זוגות עיניים: ''כן, בסדר, מזמן, אבל את היית שם? היית בבית המקדש פעם מזמן?''

אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש! שוב חייכתי, הפעם קצת מבולבלת. חשבתי לעצמי, מה הוא לא מבין? אולי העברית שלי קשה לו? החלטתי להסביר בבהירות: ''לא, מה פתאום, זה היה ממש ממש לפני הרבה מאד שנים. לפני הרבה הרבה זמן!'', קיוויתי שהפעם הבהרתי את עצמי כראוי. אך כעת שאר התלמידים הצטרפו אליו, ושאלו בהמולה ביחד: ''אף פעם לא היית שם?'', ''המורה, איך זה להיות בבית המקדש?'', ''איך נראה בית המקדש?'' ''שקט!'', ניסיתי להרגיע את הרוחות, ''תקשיבו, אין בית המקדש! היה מקדש לפני הרבה מאד שנים, אבל היום אין! הוא חרב! הוא נשרף! אני לא הייתי שם, אבא שלי לא היה שם, סבא שלי גם לא! כבר אלפיים שנה אין בית המקדש!''. אמרתי את המילים שוב ושוב. מה הסיפור? זו מציאות שנולדנו כולנו לתוכה, למה הם כל כך מוטרדים מזה? ההמולה בכיתה רק התגברה יותר ויותר, כשכעת הם התחילו לדבר ביניהם באמהרית, מתווכחים, מתרגמים, מסבירים, צועקים, ואני כבר לא מצליחה להשתלט על הסדר בכיתה. כשצלצל פעמון בית הספר, הם אספו את חפציהם ורצו הביתה. אני יצאתי מבית הספר מותשת ומבולבלת לגמרי.

למחרת... בבוקר שלמחרת, עמדתי באוטובוס שהביא אותי אל בית הספר, כשאירועי יום האתמול כמעט ולא הטרידו אותי. למעשה, כמעט שכחתי לגמרי מכל הסיפור. תכננתי היום ללמד רק מקצועות כמו חשבון והנדסה, כך שלא חשבתי על נושאים אחרים. כשהגיע האוטובוס לתחנה שלי, ירדתי ממנו והתחלתי לצעוד בשלווה לכיוון שער בית הספר. השומר שעמד בשער קיבל את פני במבט קצת מבוהל. ''תגידי'', הוא פנה אלי, ''מה קורה פה היום? יש לך מושג?'' ניסיתי להיזכר אם יש איזו פעילות מיוחדת, או טקס מסוים ששכחתי ממנו, אך לא הצלחתי להיזכר במשהו חריג. ''למה?'', שאלתי אותו, ''מה קרה?'' הוא לא ענה לי, ורק הצביע לכיוון פתח בית הספר. הרמתי את מבטי, וראיתי שם התקהלות לא קטנה של עולי אתיופיה מבוגרים, כנראה הוריהם של התלמידים שלי. מה הם עושים פה? ועל מה כל הצעקות שלהם? ניגשתי אליהם, מנסה להבין מתוך מעט האמהרית שהבנתי, על מה כל הרעש. כשהתקרבתי אליהם, פתאום השתרר לו שקט גמור. אחד המבוגרים שידע עברית ברמה טובה יותר, שאל אותי: ''את המורה של הילדים שלנו?'' ''כן'', עניתי, ''מה קורה פה, אדוני?'' ''הילדים חזרו אתמול הביתה, ואמרו לנו שהמורה שמלמדת אותם, סיפרה להם שאין בית-המקדש בירושלים. מי יכול להגיד להם דבר כזה?'', הוא הביט עלי במבט כועס. ''אני אמרתי להם. דיברנו על בית המקדש, הרגשתי שהם קצת מבולבלים, אז הבהרתי שבית המקדש נשרף לפני אלפי שנה, ושהיום אין לנו שום בית-מקדש. זה הכל. על מה כל המהומה?'' הוא הביט עלי במבט לא מאמין. ''מה? על מה את מדברת?'' עכשיו הייתי עוד יותר מבולבלת. ''אני לא מבינה. על מה כל הכעס? פשוט הזכרתי להם שבית המקדש הוחרב, שאינו קיים היום''. האיש פנה לשאר חבריו, ותרגם עבורם בגמגום ובקול רועד את דברי. פתאום ההמולה התחדשה, אך אפילו בטונים גבוהים יותר מאשר קודם. הנציג שלהם השתיק את רעיו, ושוב פנה אלי. ''את בטוחה?'' לא הבנתי על מה הוא מדבר. ''מה בטוחה? אם בית המקדש חרב? ברור שאני בטוחה!'', לא הצלחתי להסתיר את החיוך מעל פני. איזו סיטואציה מוזרה, חשבתי לעצמי.

קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין - האיש שוב פנה לחבריו, ובטון דרמטי תרגם את דברי. נראה היה שבשלב הזה סוף סוף הובן המסר, אך כעת התחיל מחזה שונה; אישה אחת נפלה על האדמה, השניה פרצה בבכי קורע לב, גבר שעמד לידם הביט בי כלא מאמין. קבוצה של שלושה גברים התחילו לדבר ביניהם בשקט, מילים מהירות, מבולבלות ומתקשות להאמין; הילדים עמדו בצד, הביטו במתרחש במבוכה ניכרת; עוד אישה פרצה לפתע בבכי נרגש; בעלה ניגש וחיבק אותה. עמדתי מולם, והייתי המומה. הרגשתי כאילו הבאתי אליהם בשורת איוב שהיתה קשה מנשוא. כאילו בישרתי להם על מותו של אדם אהוב. עמדתי מול קבוצת יהודים שממש התאבלו על חורבן בית המקדש שבירושלים!

תשעה באב - לאחר כמה חודשים, שוב הגיע תשעה באב. עמדתי בפיתחם של הלימודים באוניברסיטה, והתקופה בה הייתי מורה ומדריכה נראתה לי אי שם רחוקה בתוך ההסטוריה. הגעתי כמו בכל שנה לבית הכנסת, כולם כבר ישבו על הרצפה (כפי שנוהגים בבית האבלים), וחיכיתי לשמוע את מגילת איכה. כבר ציפיתי שכמו בכל שנה, זה יהיה זמן שבו 'ארחף' למחשבות רחוקות, ואקווה לא להיות רעבה מדי בצום הזה. קריאת המגילה החלה, ופתאום קראתי את הפסוקים הראשונים: ''איכה ישבה בדד... היתה כאלמנה... בכו תבכה בלילה, ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה, כל רעיה בגדו בה, היו לה לאויבים''. לא יכולתי שלא להיזכר באותו ראש חודש ניסן. במבטים של הילדים הכועסים. בצעקות של ההורים. בבכי של האימהות. בשקט האומלל של הגברים. בהלם שהשתרר לשמע בשורה כל כך קשה. כאילו בישרתי להם שכרגע מת אדם שהיה יקר ללבם. הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית באותו הרגע הבנתי. הבנתי שכך, בדיוק כך, אנחנו אמורים להתאבל על המקדש בתשעה באב. אנו אמורים לבכות על אובדן האחדות והשלום בעולם כולו. להצטער על היעלמות השכינה והקדושה מחיינו בארץ ישראל. לכאוב את חורבנו של המרכז הרוחני והתרבותי, שאיחד את כל העם סביבו. מאז, בכל שנה כשמגיע תשעה באב, אני חווה מחדש את המקרה ההוא, את אותם האנשים שמצד אחד אני לימדתי אותם על היהדות שבארץ ישראל של היום, אך מצד שני, הם לימדו אותי שיעור משמעותי ביותר על יהדות עמוקה, יהדות שנמצאת מעל מושגי הזמן והמקום. יהדות אמיתית.

שנקרא עיר מלוכה

והוא מביא את חורבן בית שני בסיפור ממש יפה (ועצוב)

שווה לנסות

היום בו כבתה השמש

בשביל העם האמריקאי ה-11 בספטמבר איננו 'סתם עוד יום' בלוח השנה. זהו הרגע בו שום דבר איננו עוד כפי שהיה. בסך הכול שני בניינים שנמחקו מעל פני האדמה וציירו מחדש את קו האופק של ניו-יורק, אבל המשמעות של הטרגדיה חורגת בהרבה מהאירוע המקומי שלה. לא מדובר אפילו במותם של שלושת אלפי האנשים שהתאדו בין רגע בכדור אש בוער ולא הותירו לבני משפחתם אפילו קבר מסודר לבוא ולבכות עליו.

ה-11 בספטמבר הוא הרגע בו השטן בכבודו ובעצמו יצא לפתע ממסתורו החבוי, חשף את פניו האפלות, ובשנייה אחת הנחית את להב גרזנו על צווארה של העיר השלווה, מותיר אחריו שובל שחור של הרס וחורבן. עם קריסת הבניינים שחיברו בין הארץ לשמים, קרסה גם האופטימיות, השמחה השוטפת, והתמימות הנאיבית של אמריקה כולה. הקרקע הבטוחה והיציבה שתחת רגליה של מלכת האומות רעדה ונזרעה סדקים גדולים.

הסיוט שלא נגמר

גם לנו, היהודים, יש יום אחד כזה. אך עוצמת האסון שארע בו גדולה פי כמה וכמה.

תשעה באב.

יום של פורענות, בו השטן ומלאך המוות חברו יחד, והצליחו לשגר את חיצי הרעל שלהם היישר לתוך ליבו של עם. אלא שאנחנו מגדירים את הטרגדיה באופן שגוי כשאנו מתארים אותה כ'חורבן הבית', כאילו מדובר באובדן של... בניין. זו כמעט משימה בלתי אפשרית להסביר במילים את החיסרון של דבר שמעולם לא זכינו לחוש ולחוות את עוצמת קיומו, אבל צריך להבין שעולם ללא בית-המקדש, אינו עולם שחסר בו בניין נפלא אחד. עולם ללא בית-המקדש הוא עולם שונה לחלוטין. כי המקדש היה הצינור שחיבר בין העולמות הרוחניים, הגבוהים ביותר, לבין העולם החומרי, הארצי, שלנו. עבודת הכוהנים במקדש הייתה הליך רוחני מורכב שבזכותו היה צינור זה פתוח ופעיל. הנוכחות האלוקית שרתה בבניין ובכל אשר בו. כשבית-המקדש חרב, נעלמה אותה נוכחות אלוקית מן העולם כולו. היה זה אובדן אמיתי וצורב, ממש כמו מוות. כמה שונה העולם שבו אנו חיים כיום! כשבית-המקדש חרב, נצמדה אלינו בעיקשות האשליה של העדר אלוקים מעולמנו, ונתלתה מעלינו כמו ערפל נצחי. בעולם זה, שבו אלוקים נסתר מאיתנו ולא מתגלה לנו, אנו נאחזים בהוכחות לקיומו של אלוקים, כמו דגים שמתווכחים על קיומם של המים. אנו מחונכים 'להאמין' במה שבעבר 'ידענו'. אנו מתאמצים לחוות, באמצעות מדיטציות ותפילות, רגעים קצרצרים של נוכחות אלוקית, שבעבר השתזפנו לאורה. אנו שנולדנו לתוך עולם ללא נוכחות אלוקית מוחשית, מעולם לא חווינו את הזוהר הרוחני שקרן מאותו צינור, בית-המקדש. אנו חיים בעולם אפל וצר, שבו המציאות הגשמית נראית לנו כאמת המוחלטת, ואילו המציאות הרוחנית נשמעת לנו דמיונית ומוטלת בספק.

אלא שכאן זה עדיין לא נגמר.

בתשעה באב ובימים הסמוכים לו, כעבור עוד כמה מאות שנים, פוגרומים ושחיטות של מסעי הצלב שטפו את אירופה ואלפי יהודים עונו, נשחטו ונרצחו, ביניהם נשים ותינוקות בני יומם, רק מפני שהם...יהודים.

שוב, באותו יום ממש, תשעה באב של שנת 1492, גירש פרדיננד מלך ספרד, מאות אלפי יהודים מארצו כשהם נאלצים להיתלש ממולדתם ומבתיהם, להותיר אחריהם את כל רכושם, ולהפוך לפליטים, רק מפני שהם...יהודים.

לא במקרה כל הדברים הללו התרחשו באותו יום. "יום שנכפלו בו צרות", קראו לו חז"ל. השאלה הגדולה היא - האם זה ייפסק יום אחר?

להשיג את הבלתי אפשרי

לחוות מוות של אדם קרוב זה דבר קשה. העובדה שהאובדן הוא סופי ושום דבר לא יחזיר את הגלגל לאחור וישיב לנו את אהובינו, רק מכבידה על ההתמודדות. אלא שתשעה באב שונה באופן מהותי אחד ממוות: האסון הוא הפיך. כפי שהצהיר הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, הרב קוק: "בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם [בין יהודים]; הוא יכול להיבנות מחדש רק בזכות אהבת חינם". החורבן שחווינו בתשעה באב הוא שיקוף של חורבן פנימי, שהמפתח לתיקונו נמצא בידיים שלנו.

אין בינינו אחד שלא מזדהה עם השאיפה הנעלה הזו. הבעיה היא שההגשמה שלה נראית לנו לפעמים כמעט כמו מדע בדיוני. כשאתה חושב על עתיד שבו כל היהודים יאהבו זה את זה, אתה שומע את הקול הריאליסטי בראש שלך, שאומר: "נו באמת, איפה אתה חי?! זה בלתי אפשרי".

אלא שכאן כל אחד צריך לשאול את עצמו בכנות: מה אני מוכן לעשות כדי לשים קץ לכל האסונות והכאב שקיימים בעולם שאלוקים אינו מתגלה בו? עד כמה חשוב לי להחזיר את הנוכחות האלוקית לעולם ולפזר את הערפל המתמיד שאופף את חיינו? מה אני יכול לעשות כדי להוסיף עוד אחווה, סבלנות, הקשבה ונתינת מקום לשני גם אם הוא לא חושב בדיוק כמוני? במה אני יכול לתת יותר מקום לאמונה,לאהבה ולעין הטובה בתוך החיים הרגילים שלי?

אין לי ספק שהמשימה העצומה הזו איננה בלתי אפשרית אם רק נזכור ונשנן לעצמנו שהדרך לכל הדברים הגדולים עוברת דרך הדברים הקטנים והחיים הפרטיים של כל אחד ואחת מאיתנו. איך נבנה את חיינו, במה נאמין וּלְמַה נחנך. אם רק נרצה באמת, אין דבר שלא נוכל לעשות כדי להפוך את האסון הנורא של תשעה באב על פניו.

שלכם,

הרב יוני לביא

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....