קוראים לי שלום,ועכשיו אני הולך לספר לכם מה באמת קרה בזמנו כשהפסדנו במלחמה.
אני הייתי מפקד היחידה הצפונית. ריאתי במו עיניי את הרומאים הרשעים.
"הם הגיעו!" נשמע הזעקה מפי הצופה. ואכן במרחק של אלפים רבים של אמות נראה ענן ענקי של אבק עולה וצף ברוח. "כל החיילים לעמדות!" זעקתי בעודי יוצא מתוך האוהל ועולה אל החומה. רצתי כל עוד רוחי בי.
"כל החיילים, דום!" זעקתי. "אנו עומדים עכשיו מול אוייב שמבקש להשמיד את עמנו, מול הרשעים שקוראים לנו למוות! אתם הקו הראשון לא תיפלו!זכרו כי ה' אלוהיכם לצידכם בהגנכם על עמו,עירו ומקדשו! הם באים אלינו בחרבות ובחיצים ואנו באים בשם אלוהינו!ועכשיו כולם לחזור לעמדות!"
האוייב החל את מתקפתו באבני בליסטראות כבדות. מטח ועוד מטח ועוד אחד, אבנים נופלות מהשמיים כמו גשם ביום חורף קודר. לא ידעתי מה לעשות. מרוב נואשותי שלחתי יחידה של פרשים לאגף את האוייב ממערב. אף חייל לא חזר.
לאחר התקפת הבליסטראות התחילה המלחמה הרוחנית."אנו טובים מכם!"קרא המפקד הרומאי מתוך בליל חייליו."העם הרומאי הוא עם נאור, מתקדם, עשיר! מה יש לכם להישאר חשוכים ומקובעים עם ה"תורה" הזאת שלכם? איפה ה' הגדול שבו בטחתם כל הזמן?". לפתע, ראיתי אחד מחיילי מתרומם ובורח למטה. בלב כבד כיוונתי חץ לליבו ויריתי. החייל נפל.
כל החיילים סובבו את ראשם לרגע. להזדמנות הזאת חיכיתי."להתקפה!!!"זעקתי בכל כוחי.
הקשתים ירו, הפרשים דקרו והרגליים נשארו להגן על העיר. גם במערכה זו נחלנו כישלון חרוץ.
מתוסכל מרוב הפסדים חזרתי לאוהל.
הזמן עבר ואיתו התהדק המצור על עירנו. אנשים כבר לא הסתובבו ברחובות ואלו שהסתובבו סוככו בידיהם על ראשם וחיפשו מזון ברפש בצד. המורל של החיילים שאף לאפס."בואו" אמרתי לכל היחידה."תשאירו רק את ההכרחיים ביותר, ותתקעו בשופר אם יהיה צורך".
לקחתי את כל היחידה למקדש.
אוי המקדש. כל כך הרבה תפארת במקום כל כך קטון. הרבה זמן לא ביקרנו שם. כולם כרגיל התפעלו משירת הלויים ונהנו לראות את דם החיות.
לאחר כמה שעות חזרנו לחומה."דיווחים"? שאלתי את הניצב."כלום" ענה לי ביובש.
פסח כבר עבר ואיתו בא הקיץ. התבואה נקצרה והיה קצת לחם להשיב את פני הרעבים. אפילו תמחוי נפתח. אבל אנחנו עדיין במצור.
מידי פעם החיילים הרומאים זורקים עלינו ראשים של יהודים שתפסו בדרך או שסתם מצאו גוויות בשדה.
"שלוווווווווווום"! נשמעה הקריאה ברחבי המחנה.
אדם לבוש קרעים עם אפר על ראשו נכנס לאוהלי. "כן?" עניתי.
"אתה חייב לראות מה הרגע נפל מהבליסטראות של הרומאים." אמר לי בדחיפות.
הלכתי אחריו כמה צעדים ונכנסנו לאוהל המתים. ניחשתי כבר מה קרה.
"לא,לא,לא...." התחלתי להגיד.
מתחת לאחד הסדינים היה ראש קרות. זה היה הראש של אחי.
לאחר חודש שבו בקושי אכלנו וישנו הגיע הבשורה הבאה.
"אבא ואמא" זעקתי באוהל.
רצתי בכל כוחי, עברתי דרך סמטאות, קפצתי מעל גוויות עד שהגעתי לביתי. הכהן בדיוק סיים לחסות אותם.אפילו לא יכולתי לקרוע את הקרעים שלבשתי.
לאחר יום של ניסיון לשבת שבעה נשמעו השופרות. עליתי על סוס ורכבתי בשיא המהירות לחומה. "הם פרצו את החומה!!!" קראו הזקיפים לפני שנפלו. "כל הרגליים מערבה!" ניסיתי להשליט סדר. פרשים לתקוף! קשתים לעלות לגגות ולנסות לירות משהוא!".
ימים של לחימות. לילות ללא שינה. אט אט נסוגונו מעוד חלקים של העיר. כל קריאת נסיגה הייתה כמו דקירה מפגיון בליבי. לבסוף אחרי שבועיים מיום הפריצה הצלחנו לבצר את כל החומות מסביב לשטח של הר הבית.
מולנו עלה המפקד הראשי של הרומאים והתחיל לדבר:"אל לכם יהודים אמיצים.נלחמתם עד עתה בגבורה עילאית שלא ראיתי כמותה מימי".צחקוקים עלו מהמחנה הרומאי אבל המפקד המשיך:"אין לכם עוד תחמושת. אין לכם מזון ולא שתיה. המורל שלכם שואף לאפס. היכנעו וניתן לכם לטעום ממשמני רומא. ותרו ותוכלו לחיות."
מסמיק כולי מזעם השבתי מולו:"לא נוותר ולא ניכנע. העם היהודי חטף מכות יותר חזקות ממה שהבאתם לו עד עתה. לא ניכנע. לא נוותר. אנו העם היהודי שעבר את כל תלאות מצרים, גלות בבל ועכשיו זה, נישאר נאמנים לה' אלוהינו ונעבוד אותו תמיד". מחיאות כפיים ספורות פרצו בקהל והשתתקו מיד.
"אם אתם אומרים שלא תיכנעו, אז אין לכם טעם לחיות" אמר המפקד הרומאי בבוז. "העלו את הקורבן!".
המפקד הרומאי ירד מהבמה ואליה הועלה נפתלי בן שמשון, הכהן הגדול שנתפס על ידי הרומאים בנסותו להבריח כבש תמים לקורבן התמיד ביום יח' בתמוז. נפתלי היה כבול בשלשלאות ברזל, כולו מוכה וחבול, מדמם מכל אבריו, וחיוור כסיד. חייל רומאי סחב אותו וזרק אותו על רצפת הבמה. החייל הרומאי שלף פגיון, כשלפתע התרומם נפתלי על רגליו והתחיל לדבר:"הם לא ישברו את רוחנו! אנו לא ניכנע לשקרים שלהם! אנו לא.."ונפל שוב על הרצפה. זעקות אבל נשמעו בקרב היהודיים. צהלות שמחה עלו מהרומאים.
"לללאאאאא!" נשמע קול מקהל היהודים. בניהו, בנו של נפתלי עלה על גל אבנים וראה את אביו. שכוב על רצפת הבמה.
"אני ממנה אותך לכהן הגדול החדש" אמר נפתלי את מילותיו האחרונות. החייל הרומאי הרים את הפגיון והוריד אותו לקולו השבור והבוכה של בניהו.
"המינוי לא תקף" לחש באוזני זקן הסנהדרין "נפתלי צריך לסמוך את ידיו על ראשו של בניהו".
לאחר חמישה ימים מיום זה אחרון חיילי נהרג בקרב אחרון על הגנת הר הבית.
שאגת הניצחון עלתה מפי החיילים הרומאים.אני הייתי באותה שעה בגג סמוך. שכבתי שם עם צלף משבט בנימין בעמדה בכדי לנסות להרוג את מפקד הרומאים. הבנימיני כיוון וירה. החץ פספס באגודלים ספורים ופגע בשומר ראשו של המפקד. שנייה אחר כך כבר היה הבנימיני משופד בעשרה חיצים.אני הצלחתי לצאת עם חץ בכתף.
התבוננתי בבית המקדש עולה באש. בכיתי כל אותו היום. על אבא. על אמא. על חיילי. על הכוהנים. אבל בעיקר על בית המקדש.
