למה אנשים מדברים כל היום או אומרים דברים מובנים מאילהם כמו "איזה חם היום "או "כמה גבוה אתה"

ישנם 2 שיטות הראשונה היא שאם לא ידברו כל הזמן על דברי חסרי מסר הלסתות של בני האדם יתפסו מחוסר שימוש

והשיטה השניה שהיא הרבה יותתר נכונה אומרת שאם בני האדם יפסיקו להגיד כל מיני דברים חסרי פשר הם יצטרכו להתחיל לחשוב...

"למה אתה צריך לחשוב? אנחנו לא יכולים לשבת סתם ולעשות בודובודובודום עם השפתיים?"

(לא מזיק ברובו..)ארתור דנט ...

אוי, איזה ספר גאוני!!

אחד)

זה למשל:

• "....הטיעון הולך כך: 'אני מסרב להוכיח שאני קיים' אומר אלוהים 'שכן הוכחה נוגדת אמונה, ובלי אמונה אין אני ולא כלום'

'אבל,' אומר האדם, 'דג הבבל מסגיר אותך, לא? לא מתקבל על הדעת שהתפתח במקרה. זה מוכיח שאתה קיים, ולפיכך, על פי טיעוניך שלך, אינך קיים. מ.ש.ל'

'אוה, אלוהים' אומר אלוהים, 'על זה לא חשבתי.' ובו במקום מתפוגג בעננת היגיון.

'אה, זה היה קל,' אומר האדם, ובתור הדרן ממשיך ומוכיח ששחור הוא לבן ונהרג במעבר החצייה הקרוב...

[מדריך הטרמפיסט לגלקסיה מוכיח שאלוהים לא קיים]

 

 

או אלו:

• אין כל טעם לצאת מן הדעת כדי לנסות להימנע מלצאת מדעתך. אפשר פשוט לוותר ולשמור את השפיות למועד מאוחר יותר.

[פורד פרפקט מלמד מנסיונו]

• ישנה אמנות, או נכון יותר מיומנות לעוף. המיומנות טמונה ביכולת ללמוד להשליך את עצמך אל הקרקע ולהחטיא.

[מתוך המדריך]

• "היקום גדול דיו וגילו מספיק לכך שיוכל לדאוג לעצמו במשך חצי שעה."

 

[ארתור רוצה פסק זמן מהצלת היקום]

 

אלו בהחלט גאוניים:

• "נראה לי שכל ציביליזציה שאיבדה את ראשה עד כדי צירוף סדרת הוראות שימוש מפורטות לחבילת קיסמי שיניים, איננה עוד ציביליזציה שבה אני יכול לחיות ולהשאר שפוי."

[וונקו השפוי]

• "בואו נהיה גלויים. אם אנחנו נתקלים בדבר שאיננו מבינים אנחנו אוהבים לתת לו שם בלתי מובן או אפילו לא ניתן להגיה."

 

[מדען מסביר למה יש לומר "תופעה מטאורולוגית ספונטנית על-סיבתית" במקום המונח העממי "אל גשם"]

מ-צ-ט-ע-ר-י-ם    ע-ל    ה-ת-ק-ל-ה 

בדומה להרבה מהתרגומים של הסדרה הזו ["מה רע בלהרגיש שיכור?" "שאל כוס מים" הא??].

אני ממליצה לקרוא באנגלית, למרות שזה פרוייקט בסדר גודל של תואר ראשון.

תרגום סביר יותר למשפט הנ"ל [ומילולי להפליא, אני לא מבינה מה קשה לתרגם את זה כמו שצריך]-

אנו מצטערים על אי-הנוחות.

שזה מעודד יותר ומתאים יותר לקליימקס דרמטי לספר משעמם למדי ["היו שלום" אין אה נאטשל |ספויילרים לפניך|- ארתור חוזר לכדור הארץ, פוגש את פנצ'רץ', הם מתאהבים,  פוגשים את וונקו השפוי ומגלים את ההודעה האחרונה של א-לוהים לבריאה], מה גם שמיד אחריו מגיע אחד הקטעים העצובים בתולדות הספרות. בכיתי, בחיי.

מה רע בלהיות שתוי?

שאל כוס מים" (ציטוט מהזכרון..)וזה כבר יותר שומר על השנינות אפילו שבאנגלית זה אמור להיות הרבה יותר משעשע(=

זה ספר שהיה אמור לצאת אל דוגלס אדמס נפטר .

אז לקחו הרבה חלקים של דברים שכתב ועשו מזה ספר.

קצר שקוראים לו סלומון הספק. אותו לא ראתי, אבל קראתי חלק נכבד מכל השאר

הוא התחיל, בערך, לכתוב ספר נוסף של דירק ג'נטלי, ומה שהוא הספיק היה קווי מתאר, פחות או יותר, של כעשרה פרקים. 

סלמון הספק עצמו לא ספר משו. זה כאילו לקחו את המגירה שלו, רוקנו, ומכל הקטעים, לא משנה מה הם, עשו ספר (באמ מפתיע שאין שם רשימת קניות. אני משוכנע שגם שם רואים ניצוצות מסגולתו האלוהית) . 

ספר טוב בהרבה הוא הזדמנות אחרונה לראות. אומנם לא סגנון אדאמסי רגיל, אבל מעניין מחכים ומצחיק.

בס"ד

אינלי כוח לצוטט, (עדיין לא יודעת בע"פ ) אבל אחלה של ספר!

אבל בתכלס', למי שקרא את אלבי, זה אותם שטיות משוטות רק שבמדריך השטויות חכמות יותר...

חמוד: "כתות מצטטים" 

מצטטת גאה!

שראיתי בכיפה איפשהו גם שרשור על המדריך, ושם יש יותר משתי משפטים מכל אחד

אחרי שקראתי מהמומלצים את הטירה הנעה, כשניטשה בכה, שלושה גברים בשלג ושלושה בסירה אחת וממש אהבתי, ציפיתי לספר הרבה יותר יפה. במיוחד לאור ההתלהבות הכללית....

אבל זה היה בסדר. סתם בסדר. לא יותר. הסיפור ההתחלתי מעולה, משעשע וקולע. אבל אחרי הפרק השני זה איבד הרבה מאוד. יש משפטים טובים,יש קטעים מעולים,אבל החיבור ביניהם היה מסכן...

זאת רק דעתי,אז אל תקחו קשה....

כי בסיפרייה אני לא יכול.

אני חטשב שלא הבת את הפארודיה על ימינו, ואת האירוניה הדקה (זה שהבית של ארתור נהרס כדילפנות מקום למעקף בין משו.. - ושכדור הארץ נהרס כדי לפנות מקום למעקף היפר גלקטי - שאין לו בכלל צורך, בגלל מנוע ההסתברות? את ההסבר הגאוני לקריקט? וכו וכו...

)

את הקטע של הריסת הבית והריסת העולם והיחס האפסי של העולם לעומת כל היקום וכו דווקא הבנתי. כתבתי שהסיפור ההתחלתי מעולה,משעשע וקולע. אבל כל מה שכתבת מסתיים בפרק השני.

מהרגע שארתור תופס טרמפ ויוצא מכדור הארץ- מה הרעיון הגדול של הסיפור? יש בו הרבה קטעים יפים,מגניבים חכמים- אבל הוא מתחיל בזה שארתור יצא לגלקסיה והוא מסיים בזה שארתור מבין שהוא ימשיך להסתובב בגלקסיה...

אם הספר יפה בגלל הקטעים שבו-סבבה. קטעים טובים באריזה. אם זה אמור גם להיות עם עלילה כל שהיא (ואין צורך שתהיה מסעירה) אז המסגרת הכוללת הלכה לאיבוד וחזרה לאותה נקודת פתיחה....

החיפוש אחרי השאלה הגדולה של החיים היקום וכל השאר, החיפוש אחרי כדוה"א, החיפוש אחרי כוס תה הגונה, והם גם מצילים את היקום פעם אחת או שתיים.

חוץ מזה, זה אוסף של ההבחנות הכי חדות, השנינויות הכי מצחיקות והדמויות הכי מעניינות בעולם. עלילה היא בדר"כ ביג דיל בשבילי אבל בקושי אכפת לי שב"היו שלום ותודה על הדגים" אין שביב של עלילה- יש שם את וונקו השפוי!

בס"ד

סתם, אחד הטובים, ברור.. דאגלס אדמס היה גאון...

העלנו כל שבת כל המשפחה השערות למה ה"הארי פוטר" הזה הצליח יותר..

נתתי למישו לקרוא והוא אמר לי שהוא לא מצליח להבין כלום ...

כשקראתי אותו חברות צחקו עלי שאני מעופפת בגלקסיה...

צריך לשלוח להן את השרשור הזה שיבינו שאני לא המשוגעת היחדיה שקוראת את הספר הזה..

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.