אני דווקא אוהב אותנו...

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t376533#4547997

-וכבר אין כמעט כאלה, מתאפיין בין השאר בחוסר חיות ויחסי אנוש תקינים

זה הכל.

מי שבחר ללכת לישיבה, ממילא נגזר דינו להתאפיין בנ"ל..?

זה אומר שאם בחורה מחפשת בחור שיושב בישיבה, מקפיד על קלה ובחמורה ומצד שני גם חי, מכיר את העולם הגדול- קלושים הם סיכוייה למצא?

אז להתפשר?

ובכלל, מפריע לי שמלכתחילה יש כאלו סטיגמות.

למה אם מישהו רוצה לשבת בישיבה, הוא יגונה?

למה? כי חברים שלכם לא יצאו מוצלחים?

או כי זה כמעט לא אפשרי (/ עצלות)?

והאם עדיף בחור שלא יושב בישיבה על פני מי שמתקשה לשלב?

מי אמר שבחור ישיבה לא יכול לזרום?

השאלה היא במה הוא זורם..

האם הוא זורם בקטעים שלא נוחים לו?

או בקטעים שהוא רואה לנכון, ע"פ ראיית התורה וע"פ רבותיו, לזרום בהם?

מתיש את חיוניותה הטבעית של הנשמה. זו עובדה.

האם כל יושבי הישיבות מגיעים לכך? לחלוטין לא, ב"ה. רובם גם לומדים כיצד להתנהל בדייטים, בצבא, בראיונות עבודה ובכל מה שמחוץ לחממה החמימה בהיכל בית המדרש.

אבל הלימוד, עם כל יתרונותיו, כן פוגע וסורט בנפש.

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

למה יש לי הרגשה כזו שאנשים מתרחקים מהתואר "בייניש"?

מה הקשר בין צוייבל (או איך שלא קוראים לזה) ובין "מרכז" דווקא?

מה רע בלהיות בחור ישיבה?

אבל מזה הצוייבל הזה??? אולי צול"ר?

וא"כ- כי הם כאלו!!!

מה זה צולר? ומה הבעיה בלהיות צול"ר?

ומה הקשר ל"מרכז"?

מה זה הסטיגמות האלו?

זה נורא!

שואלים אותי אם אני מחפשת בחור צול"ר נוסח מרכז או לא, ומתפלאים שאני לא מבינה על מה מדובר בכלל..

ויש אותם לא רק במרכז...הם חודרים לכל מקום (ר"ל). 

אבל השאלה גולשת כבר אל העולם הגדול שנמצא מחוץ לגבולות הפורום.

אין בעיה בלהיות צול"ר, זה כמו המון תופעות/ אופיים - בלחיו"ת, גבעוניות, ממלכתיות, חסידות, וכו' (לא יודע אם יש קשר בין כולם...) וכל אחד צריך לברר לעצמו מה הוא רוצה.

העניין הוא שרוב מי שמגיע לפורום לא רוצה צול"ר. ומזה נובע היחס כלפיהם בפורום.

ולכן קישרתי את השאלה לפורום.

"רוב מי שמגיע לפורום לא רוצה צול"ר, ומזה נובע היחס כלפיהם"- בסדר, ענית נקודתית על השאלה. תודה.

אבל בכ"ז..נשמע שהגינוי מגיע פחות מצד הבנות זה הבנים שמסתייגים מהכינוי.

וארחיב עוד קצת:

למה אנשים מתרחקים מהתואר "דוס"?

מה רע בלהיות צדיק ירא-שמיים?

מי שמפריע לו להקרא "דוס", זה מראה על בעיה בזהות הדתית שלו. לא כך?

מה רע בלשאוף לקיים כמה שיותר מצוות?

ולמה מגנים את מי שיוצא נגד מפגשי פורום- שגם אם יש לזה היתר הלכתי וזו דרך לגיטימית להכרויות בציבור הד"ל, עדיין זה מצב עדין ורגיש מבחינת צניעות ולא כזה פשוט שזה מותר בכל מצב..?

למה?

אבל הסיבה שאת חושבת שאנשים מסתייגים מהמושג דוס' (נכונה או לא אני לא יודע)

זה מאותה סיבה שאת תסתייגי ממשהו אחר ואני לא מכיר אותך כדי לדעת ממה את מסתייגת

וזה טבעי.

ודעתי האישית שלמי שמסתייג יש סיבה טובה.

א. מהן הגבולות של דוס' :

מי נקרא דוס' ומי לא? אני חושב שאם יש הגדרה כזאת אז היא רק אצל בורא עולם, ולא הייתי רוצה להכלילני

במקום שאני לא.

ב. למה אדם ירא שמיים חייב להיקרא דוס?

אם אדם כאדם לא אוהב את המושג הזה זה אומר שהוא לא ירא שמיים?

ואם את חושבת שדוס ה אדם ירא שמיים זו גם יכולה להיפרש כסטיגמה.

יום טוב! =)

אבל

א- אנשים לא מסתייגים מהמושג "דוס" כי הוא גדול ועליון.

אלא כי הוא מגונה.

ב- למה לא לאהוב את המושג "דוס"? מה לא אהוב בו?

ג- מהי ההגדרה, לדעתך, של המושג" דוס", אם לא אדם שמקפיד על המצוות קלה ובחמורה (ומפה הוא ירא שמיים)?

למה להסתייג ממשהו אמיתי?

קשה/ אני לא במקום הזה עדיין/ תרבות המערב משפיעה/ החברה מסביב לא מאפשרת- זה עדיין לא סיבה לגנות את מי שכן מקפיד.

הובנתי?

אה, ואני לא עצבנית, אם נשמע כך ממני חלילה.

אני לא שופטת אף אחד. זה בא מתוך מקום של באמת תמימות ורצון להבין.

זה נושא שבוער לי מאוד, אבל לא מתוך עצבים.

"דוסי" == "דתי".

תי"ו לא דגושה נקראת כסמ"ך בהגייה אשכנזית.

המושג דוסי מגיע מהאמירה הפשוטה על אדם שהוא דתי, בלי סטיגמות ושיוך תכונה זו או אחרת. פשוט אדם דתי. מה ההגדרה של כל אדם להיותו דתי? זה כבר עניין אישי, אבל מי שלא מוכן בכלל להגיד על עצמו שהוא "דוסי"? מה זה אומר עליו?

(שאלה פתוחה.)

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

אבל זו בריחה לגמרי מהשאלה, שהיא בכל מילה שלא תקרא לה- חזקה ונוקבת.

זו החברה שמכנה אותו כך.

מי שמכנה את עצמו, זוהי באמת יוהרה וגאווה.

אבל כאשר החברה מכנה אותו כך- על זה אני מדברת.

למה אנשים שמגדירים אותם כ"דוסים" (כלומר כאנשים רציניים שמשתדלים להקפיד על המצוות, ומוזר שבחברה זה מגונה..), מסתייגים?

וזה לא מהסיבה שאמרת.

בואו נהיה רציניים עם עצמנו ולא נתבייש מאמת וקדושה.

אחשוורוש

איך מ"צדיק ורע לו" הגעתם ל"צול"ר"?! אולי "צדיק ולא רע"...

הבעיה בדברים האלה, כמו בכל הגדרה, היא שכל אחד מפרש אותה אחרת, ובעקבות כך קורה לא פעם ולא פעמיים שהאומר מתכוון לחיוב, והשומע מפרש לשלילה ונעלב. או להיפך.

ויעל- אנשים לא חושבים על זה שמישהו אחר מפרש את זה אחרת, אז למה שיחשבו שיש מישהו שלא מכיר בכלל את המושג? אם בועה אז עד הסוף.

הרש צודק- זו בעיה נרחבת הרבה יותר מגבולות הפורום. זו בעיה שלנו כחברה. והשינוי מתחיל בכל אחד ואחת מאיתנו. "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ובני בניך..."- מי מאתנו לא תקוע בתוך התיבה של עצמו, האמונות, הדעות, בלי לראות בכלל מה יש סביבו? ואיך יוצאים: אתה בעצמך, והקרובים לך בעקבותיך! וכך גם לדורות הבאים, עניין של חינוך.

הבעיה היא שאנשים מתרחקים מתארים מחייבים, מ"דוסיות", "ביינישיות".

אני לא חושבת שמי שלא יושב בישיבה, הוא לא צדיק.

אבל מי שכן- זו מעלה גדולה בהחלט. (:

כל העניין של סטיגמות זה שאנשים מרגישים שזה מחייב אותם למשהו, למסגרת כלשהי שהחברה קבעה להם מראש, וברגע שהם נכנסו אליה הסיכוי לצאת (חברתית. מעשית הם יכולים לצאת כשרק יחליטו על כך) הוא אפסי. אז למה להכנס לזה מראש? בורחים מזה כמו מאש.

למה דווקא הבריחה היא מדוסיות? נראה לי שפה זה כבר השפעה של העולם המערבי שהכנסנו לתוכנו לצערנו. הרבה יותר "נחמד" לקבל סטיגמה של "לא דוס" ו"לא בייניש", כי ככה תוכל לבוא לכל מיני חברות(בפתח) שונות ולהגיד על עצמך שאתה "פתוח" ו"זורם".

את צודקת ב100%.

א'- אהבתי את התגובה.

ב'- אבל למה אנשים הופכים את זה לאידאל?

למה אם אני מגיבה בשרשור מלא בתגובות של קלות ראש מוגזמת, ואומרת שזה מפריע-

עונים לי שזה אידאל בפורום. שרוצים ליצור חברה מגובשת, ושבשביל זה צריך לצאת מה"דוסיות" והרצינות?!

אני בעד לקרוא למושג ההוא צו"ל ולא צול"ר אבל שיהיה..

לא חושבת שבשביל להתגבש דרוש לצאת מהמסגרת ה'דוסית' או הרצינית

גם ל'דוסים' מותר לצחוק

ואם את תוהה לעצמך למה אני שמה דוסים בגרשיים אז זה לא בגלל שאני נסלדת מיזה

ההפך.. אני מאוד אוהבת את ההליכות של המוגדרים ככה בדרך כלל.. רק לא עם סגירות יתרה

פשוט המושג הזה מאוד יחסי.. מאוד גובל

1. לא רוצים להראות תקועים, ישנים, מסוגרים.

(אפשר לשנות ת'סטיגמה אם רוצים ולא פוחדים לעשות ת'צעד הזה ועכישו אני רק מקטרת..)

2. צדיקות דוסים במסווה של 'לא דוסים' שמרוב ענוונותם לא מגדירים ת'צמם כך..

בד"כ לאלה^ יש הרבה רצון להרים אחרים בגובה העיניים.

לא מכלילה אף אחד בהגדרות הנ"ל..

זה לדעתי הקטנה

תודה באמת...

אבל מאיפה באה האמונה הזו שדוס הוא בהכרח סגור?

למה דוסים צריכים אישור כדי לצחוק ממשהו, וזה כביכול לא נכלל ב"הגדרה" שלהם?

ולמה צריך את האמירה "דוס אבל פתוח"?? כאילו שזה סותר. דוס אמיתי מחובר לחיים, כי התורה מחוברת לחיים, החיים מחוברים לתורה, ומי שחושב אחרת יש לו נתק מחלקים של התורה מבחינתי.

יעל צודקת- האידיאל התעוות ופנה אחורה. האם זה באמת מה שאנחנו רוצים וחושבים שנכון?

החיים לא בנויים משחור ולבן. החיים זה לא גויאבה. תקראו לזה איך שאתם רוצים, רק מספיק עם הדיכוטומיות בבקשה.

(דניאלה- סליחה על ההתפרצות. לא מכוון אלייך אישית, אלא למצב שלנו כחברה.)

אגב על זה דיברתי ראי בהודעה הנ"ל-

(אפשר לשנות ת'סטיגמה אם רוצים ולא פוחדים לעשות ת'צעד הזה ועכשיו אני רק מקטרת)

בתפילה שנצליח באמת לשבור כמה סטיגמות, מעצמנו והלאה.

לילה טוב 

תודה על ההשקעה שלכם

בגלל היידיש כמו נגיד.. בריסקר 

כי אנחנו אוהבים לשים סטיגמות על אנשים- ואז להעלות את כל החסרונות האפשריים שלהם

ולבקר כמה שיותר שאפשר

כי אנחנו פולניות!!!

כי יכול להיות לעיתים טיפוס של אדם ששקוע בתורה ולימוד- אבל זונח מידי את עולם המעשה

ומשו יוצא מאיזון

אישה שנפגשת עם "תופעה" שכזו- קשה לה.  והק4ושי הזה לא מצליח להתאזן עם הערך של יהודי תורני שב"ה לומד וקשור לתורה וקדושה

א. מעניין שלא מבקרים כ"כ חבר'ה שלא ביינישים..

ב. אבל מגנים ביינישים בכללם, ולא רק את הקומץ שלא יודע לאזן.

פשוט פוסלים אותם על חוסר התאמה דתית...

אולי לא הגדרתי מספיק טוב.

מה שאתה אומר זו נק' אחרת כואבת מאוד. ונכונה.

אני מדברת על הפורום, שיש לי הרגשה חזקה שיוצאים נגד הקפדה על המצוות,

ונגד מי שמרגיש שהוא מסוגל לשבת הרבה בישיבה.

(רמז: היו שם יותר תשובות מאשר "לעלות בקודש")

הנושא הרבה יותר מורכב מאיך שהוא נראה. בנות (שרמתן הדתית הסטטיסטית גבוהה משל בנים) מחפשות חבר'ה עם רמה דתית והקפדה, אבל לא תמיד אוהבות את התופעות הנלוות לסוג הזה של בנים.

חבר'ה אחרים (כמו שאר בני אדם) "סובלים" מעניינים אחרים.

וזה הבדל מאד מהותי.

וגם התשובוה שהיו בסקר שלך- לא אומרות לי כ"כ- כי גם אם הייתי עונה התשובה לא הייתה מספיק חזקה, מדוייקת וברורה. (למה? כמו עוד הרבה שאלות שאין להם תשובה ברורה במילים...)

והעיקר, לא הבנתי איך זה קשור לנושא?

זה כ"כ מגעיל,זה בכלל לא נכון במרכז יש כמו בכל מקום חברה כאלה,זה אחוזים ממש קטנים של חברה כאלה והם לא נמצאים דווקה בישיבות...כמו שיש בכל מקום כאלה אנשים חניבצים....באמת זה משגע שמחשיבים כאן את הביינשים בטור מפלצות כאלה שכל היום לומדים ולא מכירים בכלל את העולם תצאו מהסרט!!!!!!

אתם צדיקים..  ואין צורך להגיב על זה

אין מה לעשות רוב החנייבצים הופכים להיות כאלה בישיבות.

אולי ישבות של הר המור.........אבל במרכז בקושי שיש כאלה....וחוץ מזה גם בישיבות האלה זה ממש קצת...וזה הכללה ענקית ולא צודקת בכלל....

איך אנחנו מסתכלים על הנושא הזה.. הישיבות זה נושא אחר.

כל העיניין הזה הוא עיניין אישי עד שמערבים בו את כל הציבור.. אם נמשיך לערב את כל הציבור

אף סטימה לא תשתנה.

כי כל הזמן נחשוב מה אחרים עושים וחושבים ואיך הם נקראים ונראים

כדי להפסיק סטיגמות על עצמנו, אולי זה יעזור שנפסיק עם סטיגמות על אחרים?

לא נלחמים באש עם אש, ולא נלחמים בסטיגמות עם סטיגמות.

אני אחרוג כאן ממנהגי ולא אצטט מהגשש, אבל מי שיודע מה אמר להם אבא עליו השלום על הקללה, יודע על מה אני מדברת והמבין יבין....

במקום זה נביא שיר שעלה לי בהקשר, עוד לא הבנתי לגמרי למה, אבל מילא: תהנו!

עם ריר?

זה שאלה של הגדרה.

לפי ההגדרה שלי שהיא קצת יותר מתונה מהקטע עם הריר, יש במרכז והר המור לפחות 50%...

ויש עוד ישיבה שלא ננקוב בשמה שזה מגיע בה לכמעט 90%...

תכל'ס, גם מהתגובה שלך רואים שאתה גם רואה בזה משו שלילי. כי אם זה לא היה מפריע לך, לא היית אומר 'מגעיל'.

וגם אתה חלק ממושא השאלה (או שזה שאלה חדשה, כי יש 'חילוק בין בייני"ש לצול"ר)...מה גורם לך לחשוב שצול"ר זה לא טוב?

באמת זה לא נכון.

אולי תסביר מה הכונה צול"ר.

אני פשוט חושב שצול"ר זה כזה אם 2 ידים ליד הלב....ראש כפוף לגמרי.....וכו' באמת אין כאלה אנשים בייבות יותר מהרחוב וזה בכלל לא נכון לומר על בינשיים שהם כאלההה.......

והרוב בכלל פתוחים לגמרי רק שיש להם "ראש של תורה" ואין עוד כמעט הבדלים חיצונים אולי קצת עדינות וענווה אבל זה לא בולט כלפי חוץ יותר מידי.

כל מי שקצת מכיר את מרכז, יודע שזה מזמן לא ככה.

ואת ההוואי החברתי המצויין ואת החבר'ה המעולים שיש במקום הזה- לא הייתי מחליף לעולם.

לא צולרי"ם ולא נעליים.

מרכז עברה תהליך, וכל מי שמדבר סתם בלי לדעת- שיילך לראות.

ברשותכם, אנסה להסביר לפי עניות דעתי מה הסיבה לכך.  לכל אדם יהודי, צעיר, איש או אשה,בתקופת הישיבה והשידוכים, יש לו 2 נפשות.  אחת כזו שיש לה תאוות לכל מיני עניינים גשמיים, לדברים טעימים, לדברים אחרים של פנטזיות כאלו ואחרות, ותאוות אלו נשארות קיימות אצלו תמיד גם אם למד שנים בישיבה. ישנה עוד נפש, השנית, שהיא רוצה רק דבר אחד. לדבוק באלוקות ע"י לימוד תורה לשמה וקיום מצוות בהידור. שום דבר אחר לא מעניין אותה. ככה זאת המציאות בעולם כפי שנברא. עכשיו, שתי הנפשות נמצאות במלחמה מתמדת זו עם זו, גם אם יש תקופות רגיעה קצרות שבהן זה לא מורגש. הבחירה החופשית של אדם נכנסת בשלב הזה. הבחירה החופשית היא למעשה מעין נפש שלישית, שנמצאת מחוץ לשתי אלו, והיא מכריעה ביניהן מי תנצח בכל רגע ורגע. קיימות שלש אפשרויות:

א) הבחירה היא שהנפש השנייה (האלוקית) תנצח. אזי האדם מתחזק בפועל במעשים וגם בהרגשת הבטחון שלו, השמחה והאמונה.

ב) בחירה הפוכה (ח"ו) - שהראשונה תנצח. אזי הוא הולך אחרי שרירות ליבו, בין אם זו תאווה מותרת או אסורה, ללא הבדל. עד הפעם הבאה שתהייה התמודדות בין הנפשות , "הסיבוב הבא" ואז זה יתבטא בחרטה על מה שעשה, ושוב אפשרות לבחור מחדש.

ג) זו האפשרות שהכי מעניינת אותנו לעניינינו. במקרה הזה, הבחירה בין הנפשות איננה שלימה, כלומר לא בלב שלם. הוא מחליט בפועל לעשות כמו האלוקית, אבל הוא לא מחלים שהוא גם "הולך" איתה עד הסוף ולכן מבחינת המקום האמיתי שלו, הוא לא נמצא עם העשייה. כלומר הוא לומד תורה ומקיים מצוות, בגלל ההרגל או שהרצון קיים, אך הוא לא שלם עם זה ובתוכו הוא לא שלם עם זה וקצת מתחרט ומצטער שהוא נמצא במקום הזה. בוודאי שהוא לא שמח. שם בשמחה ובתענוג זה הביטוי העיקרי של המצב הזה.

זו מעין הקדמה. אם זה מעניין את מישהו שרוצה שאמשיך לנסות להסביר אני אשמח לשמוע תגובות.   

כעת, בכל מצב של בחירה, ובעניינינו  אצל אדם שבוחר את הצד של האלוקית, צריך להבחין בין שתי אפשרויות:

א) זה בא לו בטבעיות, כלומר מהלב. הוא מרגיש לא טוב עם עצמו אם יהיה מנותק לחלוטין (ח"ו) מחיים של תורה ומצוות, והפחד הזה שבא לו מבפנים גורם לו להישאר עם דברים שלקח על עצמו ולנסות גם להתחזק.

ב) לעומת זאת, במצב הזה הוא מגיע למצב שבו רוצה את החיים האלו. החיים שלו בתור יהודי שומר תורה ומצוות בשלימות. כמו שבנאדם אחר לצורך המשל, לא דתי, שמשתחרר מהצבא מחליט לעשות תואר במשהו וניגש לתחילת הלימודים שלו עם רצון גדול להצליח. ממש ככה. זאת אומרת שאצל האדם הזה הבחירה באה בראשיתה מהשכל, לא מהרגשה טבעית. אחד כזה, גם כשיפול לפעמים במאבק הבחירה בין הנפשות, ידע תמיד לאן הוא רוצה לחזור, והרצון שלו יהיה הרבה יותר יציב. לעומת המבולבל, ההוא מג', שתמיד מתלבט לאיזה צד הוא באמת שייך.חושב ומתהפך רבות בתוכו עד כמה הוא שייך לצד זה וכמה לאחר.  

כעת, רק בקצרה, (כיון שאני צריך לצאת) אסביר איך זה קשור לדיון.

כבר עשרות רבות של שנים, ישנה תופעה, שהיא הנסיון האחרון שלנו לפני התקופה שבה באמת יתגלה ה' בעולם באופן שלם, שהיא נסיון האמונה ללא פשרות וללא הצטדקויות.

נסיון של יכולת לעמוד באמונה חזקה ללא פשרות ובתוקף.

כתוצאה מכך, קיים קושי להעביר בחינוך לילדים בצורה אמיתית את האמונה יחד עם חיי שמירה על מצוות בלי פשרות ביחד עם העיקרון החשוב שזה יבוא עם שמחה, בטחון ותחושה של אושר בחיים של "השמח בחלקו".   בדור הזה קיימת תופעה, כמעט בכל בית ובית בישראל ללא יוצא מן הכלל (!), בכל העדות והמגזרים, של קנאה גלויה או מוסווית, כלפי העולם החיצוני. ובסגנון של היום, העולם הפתוח והחילוני. לפעמים זה מתבטא בהרגשת חוסר ואי שביעות רצון בפרט זה או אחר, ולפעמים, כמעט תמיד, גם מביא למעשים כלשהם של התקרבות ויציאה אל העולם. (כמובן שיכולים לקרוא לזה בכל מיני שמות של שליחות, ואהבת ישראל וכן הלאה. ברוב המוחלט של המקרים זה כיסוי וטיוח שמכסה על האמת, לרוב גם מהאדם עצמו). המצב הוא שקוראים את מה שכותבים בחוץ, רואים את מה שרואים בחוץ, מדברים כמו שמדברים בחוץ, ולמעשה - חיים את החיים כפי שהם בחוץ.  

מכך נגזר, ובאופן שהולך ומחריף מיום ליום ומשנה לשנה, שבחור או בחורה שנמצאים בשנות העשרים שלהם, כמעט תמיד מלווים ברגשות חסך או רגשות של רצונות לדברים חדשים שנמצאים אי שם בחוץ.

מכאן ועד לראות את המושג ואת מי שמזוהה עם מילים כמו "בייניש"  -  הדרך קצרה. זה הדבר שכבר אין בו שום חידוש וחיות מבחינתם.

אשמח להמשיך אח"כ ולשמוע דעות אחרות ו/או  תגובות.  

אתה מסנגר על עמ"י (שעומד בתוך נסיון לא פשוט של הליכה אחר האמת), וכיף לראות כאלו תגובות.

ב- לא כ"כ הבנתי מה ההבדל בין סעיף א' לבין סעיף ב'.

ההבדל הוא בין תחושה פנימית לבין הבנה בשכל?

האם מי שמוגדר כסעיף ב', הוא האדם האידיאלי?

והאם מי שמוגדר בתור סעיף א' עלול ליפול ולכפור בכל?

ג- לגבי מי שמוגדר כסעיף ג', מבולבל ולא בטוח לאן הוא שייך. האם אותו אחד, הוא לא אנחנו, הציבור הד"ל (בהכללה גורפת)?

אנחנו מתקשים לחיות חיי תורה אמיתיים, כי אנחנו לא יודעים לאיזה צד אנחנו יותר מתחברים- הצד של התורה או הצד של חיי היומיום. ולכן מי שיפנה יותר לצד של התורה- יחשב כבייניש, כלומר אחד שמגזים בחיבור לתורה.

אני טועה?

ג- אהבתי מאוד את איך שהגדרת את הבעיה.

אפשר להגיד שאחנו עומדים בנסיון קשה דווקא כי יש לנו את האפשרות להיות כמו כולם בחוץ, כי יש לנו את הבחירה החופשית לעשות מה שבראש שלנו, יש לנו עצמאות, יש לנו מדינה משלנו. וכל זה בשונה מלפני כמה דורות, שחיו בגלות וע"מ לשמור על יהדותם היו חייבים להתבדל מהגויים.

אבל עדיין לא לגמרי קיבלתי תשובה.

אני מבינה למה אדם לא ירצה להכלל כ"בייניש"/ "דוס",

אבל אני עדיין לא מבינה למה החברה מגנה אדם כזה..?

כי אנשים מפחדים לראות אדם שהולך בדרך אחרת, בדרך הנכונה?

או כי אנשים באמת לא רואים בזה כדבר נכון?

יהודי שמבולבל בדרכו, סוג ג' הנ"ל, שייך גם לסוג הראשון שהגדרתי בהודעה האחרונה. ההתקשרות שלו לה' באה אצלו ממקום לא מעובד, לא בוגר, לא מנהיגותי. את עצמו הוא סוחב בקושי, אז אין מה לדבר על לסחוב אחרים.

לעומתו, זה שהגדרתי כב', הוא עבר תהליך שבו הכיר את מקומו באופן שכלי. אחד כזה שעבר תהליך הכרתי - דומה לאחד שרואה בעינייים את המקום אליו הולך. אצלו הבלבולים האלו לא קיימים. הוא רואה את עצמו כחלק בלתי נפרד מה', והוא רואה במוחש שנדרש ממנו לעבוד על עצמו בפועל ולא רק בכאילו. לשמור את ההלכה בהידור, ולא לעשות הנחות גם כשלא מתחשק לו. ובטח שלא להמציא אידיאלים חדשים חילופיים ודתות חילופיות (כמו דמוקרטיה, איכות הסביבה וכדו') 

אדם כזה חי עם אלוקים ביחד חיים יומיומיים. אדם כזה חי במודעות שהוא עבד של ה', ולא שה' עבד שלי. הוא מבין ש"האדם האידאלי" הוא אחד כזה שעושה עם עצמו שינוי - הוא מאמין שבא לעולם לתקן את עצמו - והוא מכיר בכך ששינוי אמיתי עם עצמו אפשרי אך ורק אם יחיליט שהוא מוכן לכפות ולהכריח את עצמו לשמור על השולחן ערוך ללא אף פשרה, ובאופן עקבי ואמיתי. האידאליות של אדם כזה נעשית, נבנית בעצם, ע"י המחשבה והמודעות שלו בכל רגע נתון, שהנה אני נמצא כאאן כדי לשמש את קוני. איך אני עושה את זה פה? מה מצפים ממני? הנני. אין לי שום העדפות ורצונות משלי.

זה ההבדל ביניהם בכמה מילים.

אנחנו, הציבור הד"ל, כלשונך, בהחלט שייכים לסוג הג', הסוג המבולבל. שלא כמו זה האחרון שתיארתי. לא שלאחרון אין יצרים ותאוות, אלא שהוא כנ"ל, יודע שתפקידו הוא להתגבר עליהם ולא להיכנע להם ולקדשם (שהרי אין לו כח להתגבר, אז ברירת המחדל, להחליט שהם עניינים טובים וקדושים).

נתבונן במילים אלו "דתי-לאומי" שכל אחד מאיתנו גדל עליהן בפשיטות ואולי בלי שהתבונן, עם עצמו, במסתרים, מה היא משמעותן. עצם השילוב של שתי מילים, שילוב שני עניינים, מורה על הבדל ושוני שקיים ביניהם, לכן הם שניים ולא אחד. כגון שמיים וארץ - שמים הם לא ארץ, קודש וחול - קודש הוא לא חול וכדומה, כן גם "דתי לאומי" - ישנו "דתי", אדם, עניין או דרך, וישנו ה"לאומי" , כנ"ל.   די ברור שכשאומרים דתי, הכוונה יותר לחיים הרוחניים של האדם, שמירת המצוות ולימוד התורה, וכשאומרים לאומי הכוונה ימתייחסת יותר לחיבור של האדם ממנו והלאה, אל הציבור והעם, והחברה בכלל. דתי - עניין פרטי (יותר) מול לאומי - עניין חברתי.

כבר בשלב הזה נמצא הגורם שמביא את ה"דתי-לאומי" אל סעיף ג', האדם המבולבל. אנסה להסביר למה.

כאשר אלוקים ברא את העולם ואח"כ נתן לישראל את התורה, הוא רצה שבעזרת התורה ידעו  איך לחיות בעולם. כפי שאומרים שה"תורה" נקראת כך מלשון הוראה. כיון שה' בלתי מוגבל וחובק זרועות עולם, במקום ובזמן, הוראות התורה כוללות הוראות כיצד להתנהג בכל מצב שהוא.

כאשר אדם מוצא לו איזושהי פינה, ולו הקטנה ביותר, שאותה שומר לעצמו, זאת אומרת מפריד את הוראות ודרך התורה מאותו מקום או מצב מעצמו, שם הוא חי כראות עיניו, מיד הוא נכנס אל העולם של האדם מג', האדם המבולבל. הוא בוחר במצב הזה לעשות הפרדת רשויות. הפרד ומשול - קשה לי עם זה שאלוקים מושל בכל חור וחור - אז נמצא מקום ששם הוא אינו, (כמובן שאת זה הוא לא יכול לומר בפה מלא, בגלל הנפש השנית, האלוקית, לכן הוא יאמר-) מקום שאותו ה' "משאיר לי", ושם אני אוכל למשול ולהחליט.  וזהו בדיוק מצב המבולבל המתמיד, מצד אחד מאמין ומצד שני אינו יכול להשלים עם העובדה הזו באופן אבסולוטי, באופן אמיתי ומוחלט, ולכן הולך ומסתבך. וזו המשמעות של "דתי" ו"לאומי" כאשר מחברים אותם יחד. מה שקורה שה"לאומי" נוגס מה"דתי" -  את מה? - את העניין החברתי, היחס אל העם ואל הזולת. כאילו שבתורה לא קיימת התייחסות וציוויים אלה. כאילו שה"דתי", לא כולל בתוכו את "לאומי".  וזהו הרי שקר!    דתי - משמעותו האמיתית היא, חיים ללא פשרות אך ורק לפי תורת ה' ביד משה, בכתב ובעל פה. ומשם, מכח התורה, ה"דתי" יונק וחי חיים שלמים ומלאים בכל המישורים, הפרטיים והכלליים, מהמשפחה ועד שלטון הארץ והעולם.

לעומתו, ה"בייניש", זה המזולזל, שבעקבותיו התחלנו את הדיון, שהוא הוא תוצר הערבוב של ה"דתי" וה"לאומי" ביחד, הוא זה שמכח האמונה שלו, יושב ולומד, מניח תפילין נותן צדקה ומתפלל, ויחד עם זאת, הוא לא שלם בהרגשתו, הוא לא שמח באמת, כיון שהוא מרגיש שיש "עוד משהו בחוץ" שהוא לא רוצה לוותר עליו, והוא עסוק הרבה בשאלה האם הוא צריך לוותר עליו.  הבייניש, בעיני ה"דתיים-לאומיים" המתאימים לתואר הזה,הוא לא זה שמגזים בלימוד התורה בכמות, אלא הוא אחד כזה שמונח וחי חיים של תורה באופן שאותו הם לא יכולים להבין. וגם לא מסוגלים בינתיים, שהרי חייהם הם חיים כפולים, "דתי" ו"לאומי".  לכן אמרת נכון שבייניש מגזים בחיבור שלו לתורה. דוקא לחיבור, זה מה שקשה להם לקבל. החיבור ונאמנות לתוקף התורה כראש האחד והיחיד בכל הכרעות החיים. 

 אסיים לבינתיים, עם נסיון לענות על השאלה האחרונה שלך - מדוע החברה מגנה ביינישים או דוסים בכלל.

התשובה לשאלה זו מתחלקת (בכללות, כי יש בזה הרבה פרטים -)לשתיים.  א) אנשי החברה ה"דתית-לאומית" מסתכלים עליהם בגנאי כיון שהם לא מבינים אותם כנ"ל. והרבה יותר קשה לראות שוני אצל חבר כמעלה לגביך וללמוד ממנו ולהשתנות בעצמך, מאשר הפתרון הקל יותר, להיעצר בשלב הראשוני  של לראות אותו כמוזר, שמפסיד חלק נכבד מהחיים ע"י שמחובר בצורה בלתי פרופורציונלית מדי עם התורה.

ב) אנשי חברת העולם החילוני לא מסתכלים עליהם בגנאי! לא על "ביינישים" ולא על "דוסים" אמיתיים! ממש כך! כיון שהם מרגישים שנמצא מולם אדם אמיתי שמאמין בדבר אחד כה חזק, הם דוקא מכבדים ומוקירים אותו  מאד, אפילו אם לא ממש מבינים או מסכימים איתו. המציאות הראתה שזה אכן  כך.

הגנאי מהחברה החילונית גובר מאד כאשר נמצא מולם ה"דתי-לאומי", שכנ"ל, מנסה לחבר שני עניינים אלו. זאת בגלל שנקלט אצלם שיש פה עניין של פשרה וטשטוש האמת ע"י פשרה. 

מקווה שלא הלאיתי אתכם, ועוד יותר, שלא הכאבתי. כי לי כואב לכתוב על זה. יותר מאשמח לתגובות מכל סוג.      

סידרת לי כמה וכמה דברים בראש.

קשה לי לקבל את הסטיגמה על ביינישים, כייון שאני מכירה בחורי ישיבות איכותיים מאוד, שיודעים לשלב בין תורה וחיי חברה.

ואני רואה אנשים שמזלזלים במי שמנסה להתחזק קצת יותר בלימוד תורה.

הפסקה האחרונה שלך, על היחסים בין דתיים וחלונים נגע בי מאד. חזק וכואב.

שוב, תודה רבה. עזרת מאוד. תודה על ההשקעה והרצינות.

נכון לכרגע אין לי יותר שאלות.

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

איך יודעים מה צריכים כדי להקים בית?

יש לי הרבה רצונות ושאיפות וכו', אבל אף פעם לא באמת הייתי נשואה כדי להבין מה אני צריכה בבעל..

זה תהליך שמתחיל בזהות שלי ובערכים שחשובים לי ואיך יראה הבית שאני רוצה להקים, ואז מתוך זה בפגישה מבררים האם יש מכנים משותפים, האם יש מציאת חן

לא באמת אפשר לדעת בלי ניסיון

וגם כשיש ניסיון אנשים יכולים לטעות בבחירה שוב

באופי ובהרגלים מהבית. כי הרבה מהרצונות והצרכים שלנו טבועים בנו מתוך הרגלים שרכשנו בבית ההורים בשנות ילדותינו ובגיל ההתבגרות, ועיצבו את האופי שלנו.

ברור שיש את הדברים המאוד בסיסיים:

התאמה באורח החיים הדתי וההשקפה הדתית, מציאת חן פיזית ורגשית, הרגשת משיכה ותשוקה מאוד כייף לנו ביחד ויש געגוע וחוסר כשלא נמצאים ולא מתראים כמה ימים…

היכולת לנהל שיחה פתוחה, מקשיבה ומכבדת, בייחוד בזמנים של חוסר הסכמה

ויש נושאים שעלולים להיות יותר מורכבים בדרך להחלטה, ומקור לספקות וחוסר ביטחון מה יקרה בעתיד:

מצבים רפואיים ידועים ומחלות כרוניות, האם יש שקיפות מלאה בקשר הזוגי או שיש הרגשה שיש חורים מהעבר שלא ידועים, כסף - האם יש בטחון כלכלי להקמת בית ומשפחה, כלומר לפחות אחד מבני הזוג כבר יכול לפרנס בצורה סבירה, או שהפרנסה תלויה בניסים ונחיה בהתחלה מהיד לפה?

אם כל צד מבני הזוג מגיע מעדה ותרבות אחרת, אשכנזים מול עדות המזרח, עשויים להיות פערי מנטליות.

גם הייתי מכניס כאן את היחס של כל צד בנושא חלוקת אחריות במטלות היומיום, ניקיון, ואחזקת הבית. יכולים להיות כאן פערי מנטליות… הגבר למשל בא ממשפחה שבה האבא לא לוקח חלק בעול תחזוקת הבית ואצלם הכל האמא עושה, אבל אנחנו בדור אחר וכן רוצים שהגבר ישא בעול ובמטלות המעצבנות…

וחשוב לציין שכמה שלא נהיה סגורים ובטוחים בהחלטה, אחרי הנישואים, כשמגיעים לחיים המשותפים ביחד, בהכרח יצוצו דברים חדשים שלא יכולנו לבדוק אותם לפני הנישואים.

אבל כן נוכל להתמודד ולמצוא פתרונות, להכיל הבדלים ולבוא לקראת הצד השני, וגם פה ושם נושאים שלא נוכל לפתור באופן מושלם ונצטרך להתפשר.

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

אבל איך אני יכולה לדעת מה מהספקות באמת מוצדק?

מתמודדת איתן 🤔

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

יראה את הטוב במי שמולו, יבחר בו,

ובעצם יתחרט אח"כ על החבילה שהוא לקח על עצמו?

מה זה להכניס את עצמו לוודאות ואז לראות את הטוב? זה עובד הפוך. רואים את הטוב, נוצר חיבור ורואים פוטנציאל לצמיחה משותפת, ואז בוחרים.

ואם אח"כ יתחרט על הבחירה?

פחד ממחוייבות.

יש משהו עכשיו שגורם לך לחשוב שבהמשך לא יהיה טוב? פער שאינו פתיר בעבודה משותפת, בכוחות משותפים שאת כבר מכירה בשניכם?

אז למה לחשוש ממה שלא קיים במציאות?

פחד הוא דבר נהדר כשהוא גורם לזהירות בהתקדמות, אבל הוא דבר נורא כשהוא תוקע. (אגב, אלו שתי תגובות לפחד לא רק בפן הרעיוני. יש אנשים שכשהם נתקפים בפחד מאיום פיזי הם נדרכים ופועלים הרבה יותר טוב, בחושים מחודדים, ויש שמשתתקים ונתקעים במקום)

אז חדדי חושים, שהפחד יהיה פחד בריא שעוזר להתקדמות ולא תוקע.

החוש שהכי חשוב שיהיה חד הוא הראייה.

עין טובה.

לראות טוב. לחפש את הטוב. לדון לכף זכות, ובעיקר, להאמין בטוב. שהוא קיים, שהוא יכול, שהוא יגדל, והכל שואף אליו.

כי אלוקים טוב.

"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"

את רואה בו טוב? הוא עושה לך טוב? גורם לך להיות טובה יותר? הוא רואה בך טוב? ושניכם אוהבים טוב?

טוב מאד.

לא ודאות שאני כרכע בשיא הקשר ואנחנו תמיד בעננים, שברור לי שהוא הכי טוב.

פשוט הבנה שיש בסיס לקשר, בסיס משותף בשיח וערכים, ואמונה שעם הקשר הנוכחי ועם האישיות שלך ושלו אפשר להצמיח ולהפריח את הקשר מעלה-מעלה.

בסיס זה טוב

טוב.. תודה!

1. שנעים איתו וכיף ונחמד

2. שהוא מודע לחסרונות שלו ולא נרקיסיסט

3. שאין דברים שהם ווטו (לא כדאי להתחתן עם חילוני כי זה מורכב, זה בסדר להטיל ווטו על חסרונות אובייקטיביים)

לכולם תמיד יש חסרונות ובתוך הקשר מתגלים עוד חסרונות, ככה זה באופן טבעי. המטרה היא למצוא דבר עיקרי - הלב שלו, המילה שלו, המידות שלו, האמיתיות שלו, הרצון שלו - ועל זה לשים את הכסף

תקופה את מרגישה שאין לך חשק לראות אותו שכל דבר שהוא עושה מכווץ אותך

זה לא התלבטות זה לא זה ..

ואם יש משהו אחד שלא מסתדר לך זו התלבטות

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

צריך לפעמים להקשות עליו, להגיד לו להעלות רמה, ולדייק אותו. כלומר להעלות אותו על המסלול האישי שלך.

על מישהי שנפרדה מהחבר שלה בגלל שהיא הבינה שהיא פשוט נמצאת בתוך לולאת צ'ט. הוא פשוט אמר לו מה לעשות והוא עשה.

הוא לא באמת יכול להחליף בן אדם

הוא גם קוטע כל רגע ומביא מלא עצות

הוא נכשל בתור גבר או אישה

שתהיה שנה טובה! בע"ה כולנו נמצא את החצי השני שלנו ולא נזדקק לפתרונות ביניים.

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.