ולקבל את זה..

כמובן שלדעת שזה כדי שאוכל להתקדם בחיים ולהמשיך בעבודת ד' ולא חלילה להתגאות בזה

כי הכל מאיתו.. ולך אני לא צריכה להגיד את זה כי מי כמוך יודעת

הם מחמיאים רק כי יש להם על מה!!

הרבה פעמים כשמחמיאים לי ואני יודעת שזה לא נכון אני מכחישה וכולם מתעצבנים עךלי!1

אבל מה לעשות שאני יודעת שזה באמת לא נכון???

לפעמים דוקא אני חושבת שיש אמת במחמאה אני מקבלת אותבה ואומרת תודה!!

אבל אם את יודעת שזה כתוצאה מרגשי נחיתות אחרי כל מחמאה תגידי תודה ולאט לאט יכנס לך לשכל שאת כן "שווה משהוא"...

'מי שטעם יין הונגרי' שמעת? אם לא, אני מוכנה לספר לך,

בכל מקרה, יש בו פרק שלם על כל הקטע הזה. מולמץ ממש.

וסתם אני זורקת לך, תחשבי על זה. הכוחות שיש בך, וכל הדברים הטובים, בין אם חיצונים (יופי, זכרון, חוש. וכו'..) ובין אם פנימי (יכולות הקשבה, אהבה, שמחה, וכו'..) זה דברים שהקב"ה שם בתוכינו, אם בנאדם אומר, לא, אני לא באמת כזה. זה גם סוג של גאווה. רגשתי נחיתות זה לא ענווה. זה להגיד אין בי את הכוחות האלו. אני לא באמת טוב. סליחה?? למי מי אתה?? (לא מופנה אישי אלייך..) מי נתן לך את הרשות לזלזל ככה בדברים שד' יתברך ברא..

זה על קצה המזלג..

כמו שכבר אמרתי, הסםר מומלץ בהחלט.

ואם את רוצה יותר מזה, את יודעת שאת יותר ממוזמנת לאישי..

בהצלחה מותק! בעזרת ד' רק טוב יצמח מזה! וכל הכבוד על הבירור!

בשורות טובות!

הדבר השני ששנוא עליי (הראשון זה כשעוברים לי באמצע שאני שוטפת את הבית) זה לקבל מחמאות..

זה יכול להרוג אותי..

אפילו אם זה לא עליי- אם זה על חצאית\חולצה\סיכה.. לומשנה מה.. אני ישר מעבירה נושא או בורחת או עושה כל דבר בשביל לא לשמוע..

וכשזה מגיע למחמאות..  אני תמיד אומרת כזה "לא אומרים שבחו של אדם בפניו" ואז אם לא מפסיקים.. אני בורחת..

אני לא חושבת שזה נובע מחוסר ביטחון עצמי.. אני יודעת שמה שלבשתי חולצה\סיכה \חצאית או לא משנה מה.. יפה, אחרת לא הייתי לובשת.. אני חושבת יותר מקטע של לקבל ביקורת חיובית..

זה עדיף מאשר להתגאות...

שאני מסוגלת לחשוב שאני לא שווה כלום, ושאני לא מבינה למה אנשים בוחרים בי כחברה או שאני לא מבינה למה שמישהו ירצה אותי כשאהיה גדולה?

אולי זה נובע ממידת הענווה כבר אמרו לי שאני ענווה למרות שגם אז לא הבנתי מאיפה הביאו את זה אבל בעיקרון.

חוץ מזה שענווה טובה עד גבול מסוים צריך גם להכיר בערך של עצמך ואני לא מצליחה לעשות את זה.

נ.ב.

ענבלי, ראיתי את דבריו בכותרת והייתי חייבת לומר

לא עברתי על החלטתי

ענווה זה תמיד טוב

דוד המלך השווה את עצמו לתולעת, ואברהם לעפר יש משהו שהוא פחות מזה??

אז יש לך למה לתקן אותו.

אבל אם אומרים לך דבר סתם, שלא שייך להתווכח עליו, אז...למה להתווכח עליו?

אז להתחיל לתקן כל אחד שמחמיא לי.?

אני לא מתוכחת על דברים שלא צריך להתווכח עליהם אלא על דברים שאני באמת חושבת שהם לא נכונים או שאני עדיין מפחדת לגביהם (אם אתה מתכוון למה שאני חושבת שאתה מתכוון).

אביא אותו כאן אולי עוד מישהו ייעזר בו.

אם יש מישהו שאני יודעת שאוהב אותי והוא אומר לי משהו אז אני אאמין לו כי הוא אוהב אותי אז למה שישקר לי? ואז נגיד אם הוא אמר לי שאני חכמה אז גם לאדם הבא שיגיד לי שאני חכמה אני אאמין כי אני מאמינה לראשון שאוהב אותי ורוצה רק בטובתי.

סתם  עלה לי הפתרון כשחשבתי על משהו.

הדברים רשומים בלשון זכר אבל זה זכר ונקבה כאחד.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....