אבל אני חייבת לפרוק גם.
זה כ"כ קשה לי. אנחנו קרובי משפחה שגרים קרוב, והמשפחות בקשר טוב, ככה שאני רואה אותו הרבה פעמים.
והחיוך שלו. הוי, החיוך!
המבט. העיניים. הדיבור. הצחוק.
הוא כל-כולו מקסים ומצחיק וחמוד.
ואני משתגעת.
באלי פשוט לבוא ולדבר איתו דוגרי. להגיד לו שאני אוהבת אותו. בלי להתבייש.
באלי לשלוח לו שיר. לשלוח לו אלף שירים ומכתבים שכתבתי לו, ומשום מה אני שומרת.
אמרו לי פעם שאהבה ראשונה לא חולפת אף פעם. תמיד תזכור את הראשון שאהבת.
ואני, אני מפחדת שזה נכון. כי כבר שנתיים שאני אוהבת אותו.
והחברות שלי הצדיקות גילו את זה מזמן [אל תשאלו איך. רואים אותו ברחוב, הוא אומר לי שלום, מה נישמע, ואני מסמיקה עד השערות ומחייכת בביישנות] והן לא מפסיקות להציק לי.
ולי, לי בא להעיף את כולן. מה אכפת לכן? זה פוגע בכן? אני אוהבת אותו וזהו. והלוואי שיומאחד הוא ישים לב.
**אנשים, אני לא רוצה פה עובדות מההלכה, עצות ותובנות. כי אני יודעת שזה-אסור-ואני-צעירה-מדי-וחבל-וזה-יהרוס-לי-ויש-לי-עוד-זמן-ולשמור-ת'צמי-לבעל. כי אני יודעת את כל זה.
אני פשוט רוצה הבנה והקשבה והשתתפות, מה שהחברות שלי הצדיקות [וכפרעליהן. באמת] לא יודעות לתת. [וגם קצת טאקט לא יזיק פה, כי את זה הן לא יודעות לתת במצבים כאלה. לפחות כמה מהן 
]
תודה רבה-רבה!!
ו.. עוד משהו. לכל התוהים-לא, אני לא חדשה. פשוט פתחתי לעצמי שם אחר, במקום האנונומי שאני שונאת להשתמש בו.
]
בהצלחה!!!!!!!
