מעדיף חד משמעית את הישיבה,

אבל מסיבות שונות.

אני שישי מתוך שבעה אחים,

וכל פעם שאני מגיע הבייתה,

אין בו כמעט אף אחד והוא ריק.

בישיבה יש תמיד אנשים לחיות אתם

במלוא מובן המילה,

ובבית רק המחשב חבר שלך .

כל השאר פשוט לא נמצאים.

וזה כולל גם את החברים מהשכונה,

שמשום מה אוהבים יותר את המחשב

מאשר לבלות עם החברים שלהם.

אז בקיצור למי שלא הבין, אין כמו הישיבה,

ואני לא אוהב את הבית.

זה ככה גם אצלי , וזאת אחת הסיבות שאני  בפנימיה 

אבל בכל זאת - בזמנים באמת קשים , לא בשגרה , אני מרגישה הכי טוב בבית . אני לא חיבת כלום לאפחד. אפשר להישאר בתוך עצמי . וזה המקום הטבעי שלי ...

(זה כמו שאם תשאלי מה החלק  שאת הכי אוהבת בעץ ,

אז תגידי פרחים \ עלים וכו' , הם יפים , משמחים , חיים והכל ..

לא תגידי שורשים , נכון? הם באדמה , לבנים כאלה , לא מרגשים במיוחד ... אבל זה מה שנותן לך את הכח , וזה מה שנשאר גם בשלכת , ונותן את היכולת לצמוח מחדש...)

בס"ד

זו^ אמורה להיות אחת הסיבות הגדולות ששמחים בגללה לחזור הביתה. לדעתי אם אפשרי, את צריכה לדבר עם "הבית" שלך על זה. לפחות לנסות..

אני משתדלת להמעיט את השהות בבית אבל מסיבות אחרות אבל תמיד טוב לחזור לפינה ששלך ולמקום המוכר שגם אם לא מקבלים אותך- אתה יכול לעשות מה שבא לך... (לפחות אני)

יש שם מרחב מחיה גדול

(המון שטח ריק להסתובב בו)

אני לא בפנימיה כי אני הקטנה ולא רוצה להשאיר את הורי לבד בבית.

אני ממש מעדיפה את האולפנית כי בבית כל מה שאני עושה זה להיות פה ומתישהו זה מרגיז.

ביישוב אין הרבה בנות וגם כל אחת לומדת במקום אחר אז אין לי חברה.

אבל מצד שני אני דווקא אוהבת יותר את היישוב בגלל מה שאבגדה אמר.

יש לי יותר מרחב מחיה

מקומות ללכת ולחשוב קצת.

מבחינת חברה עדיפה האולפנית, מבחינת לבד, לחשוב וכו' עדיף לי הבית והיישוב במיוחד שאני לבד בבית.

גם לי יותר טוב מחוץ לבית. אני לא בפנימיה... וממש קשה לי..

(ועכשיו אני חיבת לקום, כי אבא שלי כועס עלי שאני במחשב.. אולי אני ימשיך אח"כ..)

אני ממש לא מרגישה שהבית שלי הוא המקום הטוב והתומך שלי..

המונהמון פעמים העדפתי להתרחק מהבית, בזמן שכולם רצו להיות בבית כבר..

במעיינות למשל, לקראת סוף השבוע כולם התגעגעו הביתה, ולי לא הפריע להמשיך עוד שבוע ככה.. לא הרגשתי חסרון של הבית...

ועכשיו איזה 3 שבתות רצופות לא הייתי בבית, ואני דווקא נהנית מהקטע.. חוצמזה שחסר לי קצת השגרה של שבת רגילה.. אבל בקטנה.. הרבה יותר כיף לי בשבת כשאני לא בבית עם המשפחה...

אני בבעיה קצת יותר רצינית, כי ההורים שלי לא מתים על הקטע שאני לא נמצאת בבית ואני לא יכולה להסביר להם למה אני לא נמצאת, ואני נכנסת ללופ מתסכל..

שנה הבאה אני כנראה ידריך בסניף חוץ, מה שאומר שכמעט פעם בשבועיים אנלא יהיה בבית.. ואני חושבת שזה יהיה לי דיי טוב.. בעז"ה.

בגלל זה גם בא לי לחזור לאולפנה כבר.. אפילו שאנלא בפנימיה, עצם זה שאיזה חצי יום אנלא צכה להתמודד עם האנשים שבאשמתם אני פע.. המורה שלי כבר יודעת שכשמגיע החופש אני גם שמחה וגם מבואסת טיליים.. שמחה- כי כמו כל בנאדם שפוי אני לא מתה על הלימודים ומעדיפה חופש.. ומצד שני אני לא מחכה לחופש, כיח זה אומר להיות כמעט כל יום כל היום בבית..

ובבית אין לי חופש. אני מרגישה שאני יכולה הרבה יותר להרגיש חופשיה ובנוח באולפנה.. (אולי זה קשור לעובדה שהשנה עשיתי מה שבא לי כל השנה למשל??) בבית תמיד יהיה אבאמא בסביבה שיעירו ויחפרו, ואחשלי שהתחביב הכי גדול שלו הוא להציק לי.. (קטן ממני בשנתיים..)

וכל העניין שבבית יש מקום שהוא רק שלי>> אז זהו שאין! אין לי מקום שהוא רק שלי.. כדי לדבר בטלפון בפרטיות יחסית אני צכה לצאת החוצה, או לחכות לאמצע הלילה כשאחים שלי כבר ישנים כדי שאני יוכל לדבר כשהם בחדר.. ובעיקרון אנחנו אמורים לעשות שיפוצים בקרוב, ואז יהיה לי חדר שהוא רק שלי... אבל זה כבר איזה חצי שנה נמרח.. והגיע לשלב שיש תוכניות מדוייקות, אבל מעשית אין קבלן..

קיצור>> אני שונאת ת'בית שלי..

חפרתי בטירוווףףף... אבל זו היתה סוג של פריקה..

לפי הרבה בנות שראיתי ואני עצמי - בזמנים רגילים זה מאוד תלוי באופי,יש כאלה שיותר מחוברות לבית,ויש שלא.

אני עדיין מצטערת שלא הלכתי לפנימייה,למרות היתרונות שבבית.

אלא מאי? הבית תמיד יהיה מקום תומך של האדם,מקום שלא משנה מה יעשה - יאהבו אותו.

חברות,כל כמה שהן מתוקות וכיף לי איתן - חוץ מכמה חבירות מאוד טובות - זה דבר חולף..שלא כמו הבית והמשפחה.

בזמנים קשים,לא משנה כמה יתמכו באולפנה - אין כמו תמיכה משפחתית.

מה שכן - בשלב מסויים אתה מקים משפחה,ואז זה המשפחה שלך..למרות שעדיין "גם אמא צריכה לפעמים אמא" [ואחד עם כיפה,שם,שם..]. מגיע שלב בחיים שאתה כבר פחות קשור למשפחה,ואז אתה מגלה אפילו ביתר שאת כמה המשפחה - ההורים,האחים - הם דבר חשוב ומרכזי ותומך הרבה יותר.

גם אני מרגיש יותר משוחרר בישיבה.

בזמן לימודים לפעמים יש לי תחושה שהבית זו רק תחנה לפני שאני חוזר לישיבה.

שם אני פחות תחת עין בוחנת.

אבל סתם ככה בבית אין יחס יותר מדי מיוחד, חוץ מזה שלא נעים לדבר...

אבל אני לא בטוחה איך הייתי מסתדרת שם.. בבית יש לי חדר לבד, יש לי 3 אחים גדולים שכמעט לא בבית,

ושני הורים עובדים- אני די רגילה להיות לבד, לעשות מה שבא לי וכו' יש לזה הרבה היתרונות , אני אוהבת שיש לי זמן של שקט שאני יכולה לעשות דברים רגוע, מצד שני לפעמים זה נורא - למשל לפעמים אני לא מרגישה טוב ואני באה הביתה ואני לבד ואף אחד בכלל לא יודע שאני חולה..יש הרבה הרבה דברים כאלה שלא אמרתי , אבל רק רציתי להגיד לך שזה לא תמיד כיף לי להיות בבית בידיוק כמוך..

אני מרגישה חופשיה לעשות הכל (כמעט.. )

אבל אני יודעת שהרבה יותר כיף לי בבתים של חברות, בסניף,בבצפר..

הרבה יותר כיפלי לא מגבלים בכלום אפשר לעשות פשוט הכל!!..

אבל בחרתי ללכת לפנימיה כי אני חושבת ששם אני יוכל לעשות דברים בלי שהאחים(!!!) יעירו או בלי שההורים יגדו מה דעתם. אני יוכל לפתח ת'אישיות כמו שאני רצה בלי גורמים מפריעים.. חח.. (זה נכתב בהומור קל.. כן?!)

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!