יאלה דבר תורה, יאלה דבר תורה! ואז - ושיהיה קצר, ושיהיה קצר!
אני רוצה לשתף אתכם בדבר תורה שאח שלי שנפטר כתב.
הוא כתב דברי תורה לשתי שבתות האחרונות שלו, שבאחת מהן הוא כבר היה בבית חולים.
[אולי אעלה את הדבר תורה של פרשת 'ראה' שבוע הבא..]
זה רעיון מהפרשה, שיהיה דבר תורה זה לע"נ יהודה מאיר בן צבי.
פרשת עקב
כתוב בפרשה: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרישתה, לא כארץ מצרים היא, אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגליך כגן הירק.
והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה, ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים.
ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מראשית שנה ועד אחרית שנה".
התורה מתכוונת לשבח את ארץ ישראל, אולם לכאורה אנו לומדים אחרת.
במצרים - יש מים כל הזמן, אמנם צריך לרדת עד הנילוס ולעלות להר, אבל תמיד יש מים.
ובארץ ישראל - אע"פ שהגשם מגיע גם להרים הגבוהים, הרי אנו תלויים בקב"ה, ואם הקב"ה לא יתן גשם - יהיה רעב, מה שאין במצרים, ששם תמיד יש מים?!
גם בסיפור הנחש הקדמוני יש דבר דומה: בגלל חטאו של הנחש, מענישו הקב"ה שיאכל עפר כל חייו. אם כן, מה עונשו של הנחש, שהרי תמיד יהיה לו אוכל בשפע?!
ההסבר לכך הוא, שעונשו של הנחש הוא עצם ריחוקו מהקב"ה, שהרי יש לו אוכל בכל מקום וזמן, ואינו זקוק לחסדי ה', ולכן לא מתפלל אליו.
ממבט ראשון נראה, שהתפילה היא אמצעי להשגת הצרכים, ע"י בקשתם מהקב"ה.
אולם אנו לומדים שהתפילה היא דרך לבני האדם להתקרב לקב"ה, והצרכים הם אמצעי לתפילה.
הגשם הוא המיחד את ארץ ישראל, משום שהוא גורם לנו להתפלל ובכך להתקשר לקב"ה.
שבת שלום,
תודה צדיקים!
