ואני יודעת שאני יכולה להיות חסרת טאקט ברמות לא אפשריות או להיות סוגרה במקומות שאני צריכה להיות פתוחה וסתם לשתוק כשאני צריכה לדבר. סלחי לי. אינני יודעת מה לומר. רק שאני אוהבת אותך. בהחלט. שאולי אם נסתכל טוב, אם נחפש, נמצא את המקומות בהם זקוקים לנו. ושאת, אדם חשוב כלכך. את לא יודעת כמה. אני כן. ואני לא יכולה להכיל את החשיבות שלך כאן. כשאת כאן, העולם טוב יותר. שמח יותר. הטוב שאת מקרינה, אי אפשר לוותר עליו. ושהלבד, הוא רק אשליה, גם כשהעולם נראה מנוכר, וגם שנראה לך שאין אף אדם בעולם כעדיין יודע לחייך, זאת אשליה, עיוורון שלנו, כבני אדם. תמיד. תמיד קיים האדם שיש לך מקום בליבו. תמיד יש תקווה. בגלל זה העולם עדיין קיים. יש תקוה יקירתי! יש תקווה.. יש תקווה..

אנחנו צריכים אותך. תהיי כאן בשבילנו, נכון?)

נגעת בי, הכי חזק, והכי אמיתי שאפשר!!! תודה! באמת!

ואם הצלחת בכזה דבר, אז אני בטוחה בטוחה בטוחה ש-א-י-ן דבר שלא תצליחי- מעריצה אחת כבר יש לך..עכשיו צריך לגייס רק עוד כמה מליוני...קטן עלייך!

בהצלחה במציאת דרכך...אני פה לשמוע מה קורה!

אני אהיה כנה: אני לא מבינה אותך. ובכל זאת, יש לי כמה דברים להגיד בעניין..

א. את מדהימה! רק בשביל לכתוב כזה קטע נוגע ללב, צריך כישרון מיוחד. אני אישית ממש לא הייתי מצליחה.

ב. אז את חיה.

(סתם. לשווא. לריק.)

נשמתי, אין מצב שאת חיה לשווא, לריק.

אני יודעת שאמרו לך את זה מספר פעמים, ובכל זאת אני אחזור, זה לא הגיוני שאת חיה סתם. בלי סיבה.

מתוקה, לא היית פה אם זה היה ככה.

את חיה.

(ולאף אחד לא אכפת. אף אחד לא שם לב.)

את חיה.

(ללא חום. ללא אהבה.)

יקרתי, אני לא רוצה להכנס לחייך הפרטים. רק להגיד לך שתראי, שאנחנו כאן בשבילך. שממש לא 'אף אחד לא שם לב.' או 'ללא חום ואהבה'.

את חיה.

(והלבד הזה, דוקר. קורע לך חתיכות קטנות מהלב. כואב, רוצח.)

את חיה.

(ואת לא יודעת בשביל מה. לא מוצאת את הדרך. אבודה בתוך עצמך.)

נשמתי, זה קשה. אני בטוחה בכך. נגד רגשות אין לנו ממש מה לעשות. אבל רק אם נראה את הצד ההפוך. הצד שאוהבים אותי בו, ומעריכים אותי, הרגש הזה יעבור. וישנו צד כזה.

אז את חיה.

(בשביל מה?)

נשמתי, את חייה בשביל העולם כולו! בשביל עצמך, בשביל המשפחה, בשביל כל האנשים שסובבים סבביך. מהמשפחה, ועד המוכר במכולת. את חיה, כדי שהעולם יראה יותר טוב.

יקירה-

אני בטוחה שעמוק בלבך את יודעת שיש דברים ששווה לך לחיות למענם, עם כל הקושי, עם כל הכאב. אלו הדברים שבאמת מחזיקים אותך חיה, ונושמת, ומתפקדת, ובועטת... שורדת.

דברים לכאורה קטנים, אבל הם אלו שממלאים אותך:

היכולת שלך ליצור משהו חדש.

הידיעה שמילה שאמרת יכולה להשפיע על מישהו.

המעשים הטובים, הקטנים האלו, שאת עושה סתם כך, בסתר, ורואה מרחוק כיצד הם גרמו אושר לבני-אדם.

ועוד הרבה..

אם את רוצה, אז בכיף באישי.

בהצלחה מתוקה!

את צריכה לחיות בגללך, לא בגלל אפ אחד, לא אהבה ולא הערכה. את ואת

נכון צריך לחיות בשביל עצמך.

אבל אנשים צריכים חום ואהבה, צריכים שיהיה מישהו שיעזור להם.

אולי אתם לא אבל רובנו כן.

ברור שחיים בראש ובראשונה כי אם הגענו לכאן אז אנחנו צריכים לחיות ולקיים מצוות או במילים יותר פשוטות באנו לכאן בראש ובראשונה כדי לעבוד את השם יתברך אבל זה לא סותר את זה שאנחנו צריכים מישהו שיהיה לו אכפת ממנו.

אני בטוחה שגם אתם בחלק כלשהו בנשמתכם צריכים מישהו כזה או מישהי כזאת.

ואת מתוקה- את פה כמו /שאמרתי בהתחלה כי יש לך תפקיד! אז לא משנה כמה את חושבת שלאף אחד לא אכפת אני מבטיהח לך שלקדוש ברוך הוא אכפת!

אכפת לו מכל אחד מאיתנו והוא אוהב כל אחד מאיתנו אני בטוחה בזה!

נכון את לא רואה את האהבה הזאת אולי גם לא מרגישה אותה אבל היא קיימת עצם זה שהתעוררת בבוקר, עצם זה שאת חיה, בריאה ושלמה, כבר מעיד על אהבתו אלייך.

אני יודעת אהבה כזאת אולי לא תספיק לך אבל אני בטוחה שיש עוד שאוהבים אותך!

אנחנו לא באמת יודעים מה מתרחש בתוך תוכם של האנשים סביבנו אין לנו אפשרות להגיד הוא לא אוהב אותי וההוא כן, כי אנחנו פשוט לא יודעים.

אני ממש בטוחה שיש עוד ואם תחפשי גם תמצאי אותם.

(למרות שאמרתי שאנחנו לא יודעים זה לא אומר שצריך לחשוב עכשיו שכל אחד שזה נראה שאוהב אותי הוא לא באמת אוהב אותי. זה ברור נכון?!)

תחיי בשבילך, בשביל התפקיד שיש לך פה, תחיי בשביל העתיד.

מוזמנת בחום לאישי

בהצלחה רבה רבה

מקווה שעזרתי קצת לפחות  

צריכים חום ואהבה, אבל לא כמרכיב מהותי בחיים שלנו, שלא נהיה תלויים בזה, ואני אומר את זה ממקום שיש בו הרבה תלות, והרבה חוסר עצמיות,

אהבה חיצונית לעולם לא תחפה על העצמיות, ועל האהבה העצמית וחסרת הסיבות.

יש פה נטייה כזו, של כל מיני מתבגרים, לכתוב הודעה שמבקשת תשומת לב או אהבה, ואנשים במקום להבין מאיפה היא מגיעה, מחלקים |חיבוקים| והאהבות, כזה לא באמת מה שיעזור לכותב ההודעה, גם כי הודעה כזאת, לא משנה ממי היא תכתב, תשאר ברובד חיצוני ווירטואלי

שימחתם. וזה היה שווה את זה.

תודה.

באמת תודה.

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אין תשובה "נכונה" אחת לשאלה הזו, וההחלטה צריכה להתבסס על סדרי העדיפויות, הערכים והצרכים האישיים שלך.

כמדריכה בסניף הנפרד, המחויבות שלך היא לבנות ולהעביר תכנית הדרכה מתאימה לערכים שאת דוגלת בהם. ואף להוות דוגמא אישית לבנות שאת המדריכה שלהן.

האם העיסוק המקביל בחב"ב בסניף המעורב יוצר אצלך קונפליקט פנימי או מסר בעייתי?

האם האופי והרקע הדתי של הבנים המגיעים לסניף המעורב מקשים עליך?

או שיש פעילויות שהאופי שלהם סותר את הערכים שלך?

העובדה שציינת שאם לא תלכי לחב"ב, "סביר להניח שלא יהיה לך חברה אחרת" היא נקודה קריטית. קשרים חברתיים הם דבר בסיסי וחשוב מאוד. אם החב"ב המעורב הוא הדרך היחידה שלך כרגע לשמור על קשרים משמעותיים, עזיבה עלולה לגרום לבדידות ולקושי.

מדוע שלא יהיו לך קשרים חברתיים מחוץ לסניף המעורב? החברות שלך רק שם? אין דרך אחרת לשמר את הקשר עם החברות האלה?  (מפגשים מחוץ לסניף, פעילויות אחרות?)

אולי  לצמצם הגעה לסניף המעורב, לא להפסיק לגמרי? 

זהו הבעיה היא שאני חייבת את זה... זה כאילו השחרור שלי מכל הלחץ והבלאגנים של השבוע...

הרמה הרוחנית של החברה אצלנו היא די גבוהה ובאמת שלא נראלי זה משפיע... פשוט אני חוששת שזה קצת מוזר...

אם הרמה גבוהה מה הבעיה לנסות לעשות הפרדה?

לא כי אני מכיר את הנושא מקרוב, סתם נראלי שזה אמור להיות ככה.

זה מאוד מורכב כי הרמה הרוחנית שלהם גבוהה יחסית לחברה בעיר שלנו...

אני מדייק קצת יותר, חלקם מגיעים מבתים מסורתיים וחלקם חוזרים בתשובה... אני בכלל מהקצה השני, למי שמכיר אני לומדת באולפנת תפארת שזה אולפנה יחסית דוסית וזה פחות או יותר הכיוון שלי...

עכשיו מבינים קצת יותר??

אם כן, המצב יותר מורכב ויש יותר על מה לדון, גם בגלל הצד של הקירוב רחוקים שבעניין, ושזה מחזיק את המתחזקים בתור דתיים, ומראה להם שאפשר להיות שם ולהיות דתיים...

חוץ מזה יש על זה לרב שניאור הרבה דיבורים בעניין, היו כאלה שאחרי בירור אישי מלווה ברבנים גדולים (כדוגמת הרב שמואל אליהו), הרב שניאור הסכים להם להשתתף בפעילויות של סניף מעורב, בכל מקרה אם זה מעניין אותך יש יהודי שעוסק בכל ההקלטות של הרב שניאור ע"פ נושאים, כנראה שיהיה לו הקלטה בנושא, מוזמנת לשלוח לו מייל harav.shneor.ketzשטרודל גימייל נקודה קום. את יכולה לבקש ממנו חומרים בנושא, אם זה מעניין אותך. 

אתה יודע על איזה עוד נושאים יש??

אני ממש מפחדת שבסוף זה גם ישפיע עליי...

כאילו לכו תדעו מה יקרה, זה יכול חס וחלילה לדרדר...

בקיצור מורכב ביותר...