ביום רביעי כ"ד אב בשעה 7:00 בבוקר אני מרגישה כאבי בטן פתאומיים.
אני קמה מהמיטה בזינוק לבית השימוש כשאני רואה גם הפרשות וגם קצת דימום... הבנתי שזה הכנה ללידה.
רק השאלה היא, מתי זה יגיע?!
בשעה 7:30 אני מתחילה לארגן קצת את הבית ומכינה לבעלי את הארוחת הבוקר ואת ארוחת הצהרים לעבודה.
במקביל אני מרגישה כל 20 דק' ציר של חצי דקה.
ככה עד השעה 8:30 בוקר.
בעלי כבר אחרי ארוחת בוקר אחרי תפילה לבוש ומאורגן לצאת לעבודה.
סיים לשרוך את נעליו קם מהספה בשביל לקחת את המפתחות של הרכב ולצאת לכיוון העבודה.
אני אומרת לבעלי שהצירים מתגברים לי וכואב לי נורא אני מבקשת ממנו שישאר ושלא יילך לעבודה.
הוא הסכים איתי והתקשר לעבודה להודיע שהוא מתעכב בגלל שיש לאישתו צירים. הסכימו. (אין להם ברירה)
עד השעה 9:00 אני בבית עם כאבים נוראים ומתחילה להזיז את עצמי לבית החולים.
נכנסתי בנתיים להתקלח במים חמים כדי להרגיע את עצמי בעלי מארגן את כל הדרוש לבית החולים כולל התיק הלידה שלי.
בשעה 9:15 בערך יצאנו בשעה 9:30 הגענו לבית החולים.
קיבלו אותי במחלקת היולדות בדקו לי פתיחה היה 3. המילדת דינה (המקסימה!) ביקשה לפנות אותי לחדר לידה. האחות אמרה לה שכל החדרים תפוסים.
בנתיים הייתי בהמתנה עם צירים של כל 2 דק'. הכאבים מתגברים האחות מציעה לי אפידוראל אני אומרת לה שאני לא רוצה.
היא משכנעת... אני אומרת לה: "לא!!" היא מלמדת אותי לנשום את הנשימות היא ביקשה ממני לא לצעוק כדי לא לאבד כוחות ללידה.
אמרתי לה טוב. נאחזתי בשידה שהיתה מונחת לידי כשהיה לי צירים היה לי טוב יותר יחד עם נשימות.
בנתיים היא עושה לי חוקן ובודקת לחץ דם..
זהו זה! יש מקום בחדר לידה. הובילו אותי עם המיטה לחדר. (תודה!!!!)
עכשיו יותר נעים.
האחיות והמיילדת מתחילות לשאול אותי שאלות ועוד על מה?! על העובר!! למה??? הבאתי את כרטיס מעקב ההריון ללא המסמכים שלו. שכחתי אותם בבית.
(לעזאזל!!!) אין לי כוח לענות עכשיו על כלום כואב לי... (טוב!!) ביקשתי את בעלי שיחזור הביתה ויביא את המסמכים. (הבית קרוב זה לא נורא..)
בנתיים נכנסתי למקלחת. במים חמים רק ישבתי והתרחצתי.. (איזה כייף היה... נהנתי מאוד) זה העביר לי את הזמן בעלי חזר עם כל המסמכים ויצאתי מהמקלחת.
בדקו לי פתיחה- 6 וחצי. (מה שכן לא ציינתי, שכל פעם בדקו לי פתיחות והם היו מתקדמות מהר מאוד.. במקביל- משכנעים אותי על אפידוראל.. כל פעם ושוב ושוב... ואני עונה בשלילה!!!)
יצאתי מהמקלחת.. משום מה הרופא היה בחדר לידה.. (לא יודעת למה אפילו) הוא הסתכל עליי כשהייתי מכוסה במגבת שיער רטוב פזור (לא היה נעים- אבל לא היה אכפת לי.) שאל: "למה היא סובלת ככה?? תנו לה אפידוראל!!" הן עונות לו: "היא לא רוצה..."
ביקשו ממני לעלות למיטה כדי להתחיל בלידה. אפילו לא ידעתי מה השעה מרוב שהייתי מרוכזת בעצמי. לפני שאני עולה למיטה נתפסתי בציר. הסתיים. עליתי. הולבשתי בחלוק של בי"ח וכיסו אותי בשמיכה דקה.
בדקו פתיחה הגעתי ל- 7 וחצי. אני יודעת שכאן כבר עמדתי להתעלף!! כאב לי נורא שכבר צעקתי שאני רוצה אפידוראל וטישוש כואב לי נורא...
עדיין לא הגיבו לזה היו שם בלחץ.. (לא יודעת למה?!) שמעתי אותם אומרות אחת לשניה: "נעשה אולטראסאונד" אני אומרת להם עם חוסר כוחות.. "אבל כבר עשיתי אתמול!! הוא במצב עכוז!!"
"מה???????????? למה לא אמרת לנו קודם?!?!?!?!?" צועקת עליי המיילדת דינה. קראה יישר לרופא (שהיה לפני כן בחדר) אמרה לו העובר במצב עכוז.
כולם נכנסו לפאניקה לא נורמאלית וישר הובילו אותי לחדר ניתוחים.
אני רואה שאני מובלת לחדר שכתוב: 'חדרי ניתוח' מבפנים כ"כ פחדתי.. אני הולכת לעבור קייסרי ולא טבעי כמו שאני רוצה..
אל תשכחו אותי בסיפור.. אני ברקע עוד נושמת נשימות. קצת בוכה. קצת צורחת כואב לי.... ומבקשת אפידוראל שוב. אומרים לי את בפתיחה של 9!!!
נכנסתי לחדר ענק וממוזג אני רואה את שולחן הניתוחים העלו אותי עליו.
הכינו אותי ללידה. אני רואה שהשעה 11:15 אני רואה צוות ענק נכנס לחדר.
כשהייתי רגועה ללא צירים הספקתי לראות על הכרטיסים שלהם שמונחים על הכיסים: "רופא בכיר, אחות מוסמכת, אח, אחות, מיילדת, רופא מוסמך," ועוד כל מיני כאלה ככה לפחות היו שם 12 איש... לפחות...
הרופא ביקש שיקשרו לי את הרגליים. אני מרגישה צורך ללחוץ ולדחוף. וכך התחלתי לעשות.
הרופא שומע אותי אומר לי: "לא ללחוץ!!" אבל אין לי שליטה על זה.
המיילדת ביקשה שיורידו לי את העגילים. הולכים להרדים אותי.
השעה: 11:30 (אני מצטערת אבל יש לי ציר ד"ר אני חייבת ללחוץ. לא שאלתי אותי פשוט התחלתי במשימה).
אני לוחצת קצר. (אני לא יודעת ללדת זה פעם ראשונה- לא יודעת היכן לאחז) המיילת לידי מדריכה אותי. <<<חמודה!!
הרופא ניגש אליי אומר לי: "גב' יש לך אפשרויות ללדת: קייסרי או טבעי שזה בסכנה. מה את רוצה?!" לא ידעתי מה לענות שאלתי את המיילת דינה. ענתה: שאסור לה להתערב ואני אמורה להחליט. ביקשתי שישאלו את בעלי שהוא בחוץ.
הרופא ניגש אליו שאל: "אישתך במצב שהיא יכולה ללדת קיסרי וגם טבעי רק שזה כרוך בסכנה למרות שזה עדיין ניתן בלידה טבעית" בעלי ענה לו: "טבעי!! ככה היא תמיד רצתה!" חזר הרופא אמר להם: "טבעי!"
הרופא ביקש שאלחץ שוב והפעם ארוך. וכך עשיתי. אני שומעת ברקע- איזו גיבורה!! << איזה עידוד.
אני נחה מבקשת מים ושותה. שואלת: "רואים ראש?!" המיילדת עונה לי בחיוך: " לא ראש- עכוז הטוסיק שלו רואים" (רציתי לוודאות שאני לא מתאמצת לשווא ובהחלט יוצא משהו. עוד ציר לוחצת. אמרו לי כולם. ארווווךךךך וכך עשיתי. שוב איזו גיבורה. היה לי טוב.
עשיתי עוד לחיצה קצרה והתינוק בחוץ!!
ככה 4 לחיצות בתוך 10 דק'!!
התינוק יצא ללא בכי. לקחו לי אותו יישר לטיפול. מסתבר, שהוא היה כרוך פעמיים סביב הצוואר והנשימו אותו ואז התחיל לבכות. רק אחרי 5 שעות ראיתי אותו.
שמעתי את הרופא שילד אותי. אומר לכולם: "מצב עכוז, צריך לעשות עם מלקחיים"
*ואני מוסיפה: זה היה רק נס! הרופא בעצמו לא ידע איך ללדת אותי הוא רק המתין שאני יילד אותו לבד והוא רק יאחז בו. רקאיתי שכולם ממתינים. הרעיה לכך, שכולם אמרו לי: "ילדת לבד!! ועוד בלי טישטוש ובלי אפידוראל ועוד בלידה ראשונה < כל הכבוד לך!!" אני רק יודעת שזה רק מה' יתברך. על הנס הגדול שעשה עימי ועם התינוק.
אחרי הלידה כולם הלכו נשארה התופרת שתפרה לי את המקום. המילדת ועוד קצת נישארו לנקות את החדר ואני אומרת להם: "תודה רבה לכם!! נהנתי נורא היה לי כייף." הם התחילו לצחוק. סיפרו את זה לבעלי הוא התפלא.
כן כן.. היתה לי לידה קלה ב"ה מלאת ניסים. ואני מספרת רק בכדי לפרסם את הנס שהיה לי כאן.
תודה לך ה'. 
אתמול היה הברית: ויקרא שמו בישראל: "דוד"
מזל טוב!!
מזל טוב ענקי 
אשכרה יש לידה. מס' עוברים כנ"ל. דופק בודקים כל הזמן, וזה באמת קריטי.
רק יועצת הנקה שהגעתי אליה בגיל עשרה חודשים זיהתה את זה...