בס"ד
|נזכר בעבר הרחוק|
חס וחלילה שאני מתנשאת או משהו, גם אני עד לא מזמן (לא הרבה שנים בכלל) הייתי שם, בכיתה ז'... אבל כיף לי להזכר בשנה הזאת =].
בכיתה ז' לא התחלקנו אומנם ל2 כיתות אבל בכיתה ט' זה קרה. החברה הכי טובה שלי, שאותה הכרתי מאז כיתה א' והיינו החברות הכי טובות, לא הייתה בכיתה שלי, ואני הייתי במרה שחורה כל החופש הגדול. כ"כ התבאסתי מזה שאפילו תכננתי לעבור לכיתה שלה. בפועל, זה לא קרה. אני אגיד לך מה אני עשיתי ביום הראשון ללימודים בכיתה ט' שבחיים לא הייתי חושבת שאני עשיתי דבר כזה, ששנה אחרי אותם בנות באו וספרו לי את זה. בכל כיתה יש תורים, מה עושים בדרך כלל ביום הראשון שלא מכירים כ"כ הרבה אנשים? מתיישבים ליד האנשים שאני כן מכיר. מה שנוצר תורים של ישובים. אני, עזבתי את התור של האנשים שאותם הכרתי מגיל אפס ועברתי לתור שאף בת אני לא מכירה שם. אף אחת. מילא להתקע ליד בנות שאני לא מכירה אלא שגם דברתי איתם, אכלתי איתם צהרים, שחנ"שתי איתם, הפרעתי בשיעורים איתם, עשיתי איתם ש.ב, התכתבתי איתם בשיעור, והרציתי איתם צחוקים בשיעור, עם בנות שעד לאותו היום לא הכרתי. פשוט התיישבתי לידם, אמרתי איך קוראים לי והתחברתי איתם. חברות מהשבט שלי בהתחלה נפגעו, מה? הם כבר לא מספיק טובות בשבילי שפתאום אני כל הזמן עם הבנות החדשות? לא! פשוט רציתי להכיר עוד בנות, ולהתחבר לעוד בנות, ולהכיר עוד אנשים שונים ממני! כמעט שנתיים אחרי אותו יום באה אלי חברה שלי שהכרתי אותה פעם ראשונה באותו יום והיא ספרה לי שאת היום הראשון היא זוכרת לטובה בזכותי, שהיא התפדחה ולא היה לא כ"כ נעים לדבר עם בנות שהיא לא מכירה ואני באתי ודברתי וצחקתי וחייכתי וגרמתי לה לחייך. הייתי בשוק, ממתי אני עושה דברים כאלה? הרבה אנשים שלא מכירים אותי בטוחים שאני סנובית, ולמה? אני פשוט מתביישת, ומתחבאת מתחת לשלוחן... אני לא יודעת למה עשיתי את זה אבל היום אני בקשר מצויין עם אותן הבנות שפשוט באתי ודברתי איתן...
תזכרי לקחת הכל בפופורציות, נכון, ז' זה מפחיד, זה קשה לעומת כיתה ו', אבל זאת יכולה להיות שנה נהדרת בשבילך, תוכלי להכיר בנות חדשות, ללמוד סוגים שונים וחדשים של אנשים, של אופי, תוכלי ללמוד, ולהתפתח, ולשמוח, ולצמוח, ולגדול, ולפרוח- רק אם תחליטי שזה מה שאת עושה. יש לי משל בשבילך-
היה איש זקן סיני אחד, שכולם אמרו עליו שהוא החכם באדם. נער אחד, בן 16, החליט ורצה להוכיח לכולם שהזקן הזה לא כזה חכם כמו שכולם חושבים שהוא. הוא חשב מה הוא יעשה כדי להראות לכולם שהוא לא חכם, והבין שהוא צריך לשאול את הזקן שאלה שהוא לא יוכל לענות לו עליה. הוא חשב וחיפש את החידה המושלמת בשביל "להפיל את הזקן בפח", מה שנקרא. בסופו של דבר הוא מצא אותה. הוא יצוד פרפר וילך לאותו הזקן, וישאל אותו אם הפרפר חי או מת. אם הזקן יגיד שהוא חי, הנער ימחץ את הפרפר למוות ויראה לזקן שהפרפר מת, ואם יגיד הזקן שהפרפר מת הוא יפתח את ידו והפרפר יעוף לו. "בכל מצב הזקן ייפול למלכודת שלי", חשב הנער. הנער תפס פרפר והלך לביתו של הזקן כאשר הוא מחזיק את הפרפר בידו הסגורה. הוא הגיע לביתו של הזקן ושאל אותו, "האם הפרפר שבידי, חי או מת?". הזקן לא מיהר לענות לנער. הוא חשב מעט ואז ענה. "הכל תלוי בידיים שלך. אם אגיד שהפרפר חי, אתה תמחץ את הפרפר האומלל ותראה לי את הפרפר המת. אם אגיד שהפרפר מת, תפתח את ידיך והפרפר יעוף מעלה, מעלה".- אחרי כל משל יש נמשל. והנמשל שלך הוא כזה- אם תחליטי שיהיה לך טוב, זה מה שיהיה. ואם תחליטי שיהיה לך רע, זה מה שיהיה, מניסיון. "הכל בידיים שלך" 
אז יו"ש יקרתי, כן, מותר לפעמים להיות עצובים, מצוברחים, מבואסים, מדוכאים, עצבניים, וכועסים, מותר. השאלה היא אם ככה נראים כל החיים שלי, ואם אני קמה בבוקר עם פרצוף דיכאון או עם חיוך ע-נ-ק-י על הפנים, שמדביק גם את החברות שלי...
שנה מצויינת, ב"הצלחה בכל!
שמע קולי.