בס"ד
"נכון, אתם אנשים כשרים, אבל לזאת לא הייתה כוונתי..."
עצוב לי להסתכל על הדור שלנו ולראות איך אנשים מחפשים איך להגיד על אנשים אחרים שהם לא בסדר. ואני מעידה גם על עצמי שגם אני נופלת בזה. משתדלת ממש שלא, אבל כולנו בני אדם, לא?
למה, אני צריכה להתפלל בשביל המורה שלי? ולמה אני צריכה חצאית מתחת לברך בשביל הרב שלי, ולמה אני קוראת רק ספרים של חרדים שחברות שלי לא יגידו עלי אחרת, ולמה אני לא מדברת עם בנים בגלל השכנים שלי?!
הרי, אני מתפללת למורה? "המורה, בבקשה, תעלי לי את המגן..."
הרי, אני מתחסדת בשביל הרב שלי? "למשוך, למשוך את החצאית, הרב עובר"
למה אני עושה את עצמי? למה אני מפחדת כל הזמן מה יגידו עלי?ומה יחשבו עלי? ומה פה ומה שם?
אני אגיד לכם למה!!!! כי זה מה שהחברה שלנו מכתיבה לנו! אנחנו!בכבודינו ובעצמנו הפכנו להיות גם הקורבנות, וגם המקריבים.
בואו נדמיין את עזרת הנשים בבית הכנסת בערב שבת... כבר התחילו להגיד "לכה דודי" ופתאום נכנסת מישהי...באיחור, וחוץ מזה, שהיא לבושה...מזעזע!!! מי לובש אדום וירוק? לא היה לה שיעור על צבעים משלימים?! מה זה הדבר הזה? חולצה אדומה, זה לא צנוע. וביחד עם ירוק? לא הגזימה....-כאן אנחנו המקריבים.
אבל ברגע שאנחנו הופכים להיות בצד שלה...אנחנו הקורבן!!!! ברגע שנותנים לי ביקורת על מה שאני עושה ואיך שאני עושה, זה כבר סיפור אחרי לגמרי, נכון? זה כבר לא בסדר. שבת שעברה שאת צחקת על אותה מישהי זה בסדר, אבל פתאום שאת מתבלבלת ואת אומרת את "עלינו לשבח" במקום "מודים" והחברה לידך צוחקת עלייך...אז זה כבר לא בסדר, נכון?!
"בני אדם רוצים שנצחק משנינותם ולא מטיפשותם"
אנחנו יצרנו את תכתיב החברה הזה, ואנחנו מתלוננים.
אני מתפללת, כי זה ביני לבין הקב"ה, ולא ביני לבין המורה שלי. היא לא שוטר.
אני הולכת צנוע, לא בגלל הרב שלי, אלא בשביל עצמי. הוא לא הקב"ה.
אני אוכלת כשר, כי זה ביני לבין הקב"ה, ולא בשביל החברות שלי. הם לא משרד הביראות.
אני שומרת על עצמי, "ונשמרתם לנפשותכם" לא בשביל אבאמא, אלא בשביל עצמי, בשביל הקב"ה. הם לא רופאים.
אני עושה דברים לא כי אם אני לא אעשה אנשים יסתכלו עלי עקום,כעוף מוזר, ככופרת, כפרוצה, כמסכנה. אלא בגלל שאני יודעת שאני צריכה לעשות אותם. ואני לא צריכה שחברות שלי ירכלו עלי מאחורי הגב ויגידו "היא לבושה...ככה, וככה...איום ונורא..." אני לא צריכה לפחד מזה! אני צריכה לפחד מעצמי!מהקב"ה! שאני לא מוציאה את האמת שלי! אלא אני מפחדת מתכתיבים של החברה! שאם אני לובשת צהוב וורוד, מה יגידו עלי? זה יפה או לא? -כי מה שאת שואלת פה זה לא אם זה יפה בעינייך, אלא בעיני החברה שמסביב...
-סוף פריקה-
