שכל מה שאני כותבת (ואני כותבת) אז כשאני אומרת שבחיים אני לא ארא להם את זה,

אז ק"ו אני מתכוונת גם לאחרי החיים.

כל הכבוד לך שהעלת את הדברים על השולחן.

אני אישית ניראה לי אכתוב באחד מהסעיף של הצוואה שלי.

אנא המשיכו לשמור על הפרטיות שלי גם לאחר מותי, שהרי רצונותי לא ישתנו!

גם אותי זה ממש הטריד,

וחשבתי על 2 אפשרויות-

או להשמיד את המחברת מייד בסוף הכתיבה,

או לכתוב בראשה "לא להסתכל "וכו'..

בסוף הגעתי למסקנה

שאם האנשים רוצים- שיסתכלו.

בסופו של דבר, גם אם כתבתי על סמים וכו'-

אני כבר אהיה בעולם האמת,

ואם זה מעניין אותם אז שיהנו, למה לא?

אבל זה שאני השלמתי עם העניין זה לא אומר שאסתכל בדברים של אחרים,

לדעתי זה לא נכון ולא צודק לפרסם/ להסתכל אם אתה יודע שהבנאדם לא היה רוצה.

כאילו שיר רציני. שאם אני ימות בצבא... חס וחלילה קץ וגרג'ובה..

באמת שיר יפה, וגם הלחנתי אותו.

צורניקית - פשוט תכתבי על שירים\מחשבות\כל דבר אחר..חרד"ג!!

(למי שלא יודע, חרם דרבינו גרשום!)

או - שפשוט תכתבי איפהשהוא שאת רוצה שהכתיבה שלך תבוא איתך, ואני לא צוחקת, אני מכירה מקרה כזה....

כי בסופו של דבר כן יפתחו את הדברים כי רוצים לדעת על הבן אדם הכל...

ולא ממטרות רעות, הרצון שלהם הוא טוב, הם רוצים להגדיל את שמו של הנפטר!

זוהי דעתי..

שב"ש

לי באימייל בדברים אישיים גם בחיי..אז למה שלאחר מותי (עד 120 בעז"ה) אני ארצה?

א) אני חושבת שאחרי שאדם מת,כל מה שעשה/כתב/אמר בעולם הזה נראה לו זוטות,הרי מה הם בכלל לעומת החיים בעולם הבא? אז כמה פיצ'פקעס שכתב בעולם הזה..שוין,שיסתכלו..

עוד דבר - ממה יש לך להתבייש? אף אחד פה לא יגרום לך להסמיק בעולם הבא,ולא יבואו אלייך בטענות..אפילו לא יגחכו..ובעולם הבא - הרי הכל גלוי וידוע לני ה' - והוא גם ככה יפרוש לפנייך כל דבר ודבר שעשית בעולם..

ב) פעם הרב שלנו סיפר לנו סיפור על מישו שכל החיים כתב,המון המון המון דפים קטנים בזמן שלמד. והוא מעולם לא הסכים שיסתכלו. לאחר שמת,ראו הכל שכתוב על כל הארגזים שאסור בשום פנים ואופן להסתכל. אזהרות חמורות,קללות על מי שיפתח.

פחדו לגעת,אבל השתוקקו לראות,זה יכולים להיות חידושים עצומים.

הלכו עם השאלה לגאון מוילנא אאל"ט,והוא אמר שיביאו לו דף אחד להתרשמות.

לא משנה מה היה כתוב בפתק [אני יודעת,אבל לא חשוב],זה היה דברים מטופשים להחריד.

או אז אמר הגאון מוילנא - אין שום בעיה,לא נסתכל,אפשר לקבור אותו עם כל דפיו..

בקיצור,מסקנתי - את יכולה לכתוב שאסור להסתכל,כולל כשתמותי,ואל דאגה - לא יסתכלו,אא"כ את תלמידת-חכם..

הוא ביקש לא להיסתכל, אז אל תסתכלו! עכשיו הערך שלו ירד בעיניהם... ויש עניין לכבד בקשה של מישהו שנפטר גם אם אנחנו מניחים שעכשיו זה לא מפריע לו... ותודי שאם תרצי לכתוב משהו ממש פרטי, גם אם תחשבי שאחרי 120 זה כבר לא יזיז לך אם יראו- נראה לי שזה עדיין כן יזיז... 

זה מוסיף! זה נותן לו נק' זכות בשמיים..הספדים זה אחד הדברים הכי טובים לנשמות.

בסיפור הזה זה היה טוב מהכיוון השני - זה הראה להם שהבנאדם סתם "עבר עליהם בעיניים" והוא לא באמת הסתיר אוצרות בלומים..

יש עניין לכבד בקשות של נפטרים אם הן לא מזיקות לאף אחד. אם מישהו יכתוב צוואה שנוגדת את הדת לדוג' - כל כמה שחייבים להקשיב לצוואה - יהיה אסור לבצע אותה!

כשנפטרים אנשים אנחנו יוצאים מנק הנחה שיש לנו המון מה ללמוד מהם,ואם לא נסתכל בכתביהם,ויותר מזה - אם לא נסתכל בכתביהם האישיים,הפנימיים,האמיתיים ביותר - נפסיד הרבה. אז אי אפשר לכבד בקשה של נפטר כשצריך לעשות ההיפך.

והודאה קטנה - לא,לא אכפת לי שיסתכלו על כ---ל מה שכתבתי ואכתוב בחיים. אני באמת לא יכולה להבין למה זה יזיז לי.

אני שונאת שעושים דברים כאלו..

הכי מציק זה שעוד מפרסמים דברים של נפטרים בכתב יד ורואים שכתוב שם "אישי" "לא לקרוא"... 

זה כל כך לא יפה! פשוט להפשיט את הבנ"א נגד רצונו.. לחשוף את הנק' האישיות שלו ככה מול כולם, שהוא אפילו לא יכול למחות. 

יש לי דברים שכתבתי , שכל מי שקורא אותם ומכיר אותי, לא יאמין שאני כתבתי ויחשוב שזה ממש מגוחך\ לא אופייני לי... מה איכפת לי?? אדרבה, יופי, אחרי שאני הלכתי מהעולם הזה אנשים מגלים את מה שהיה מתחת לקליפה שלי ואת מי שהייתי באמת...

בכל מקרה על דברים שאני באמת לא חושבת שראוי לאף אחד לראות (כמו הבלוק ציור שלי, אני סתם מציירת מה שאני מרגישה, זה לא באמת שאני יודעת לצייר...) כתבתי חדר"ג באותיות בולטות ככה שגם אם יראו את זה אחרי שאני אמות יבינו שלא באמת התכוונתי שמישהו יחזה את עיניו בדברים שם...

-עוד אח"כ, כרגע אני חייבת לרדת מהמחשב-

תעלם לך הבושה.

כאילו עכשיו, את מסתכלת על זה בתור איזה פאדיחה, מה זה החיטוט?

אח"כ זה יראה לך כאילו, סבבה, תקראו..

זה עולם אחר.. קשה להבין..

יש לי חברות שאמרו לי (בצחוק..) שהם מחכות שאני ימות כדי שיראו מה שאני כותבת...

אני חושבת שצריך לכבד את האדם גם אחרי שהוא  מת ולא לפתוח לו ת'דברים האישים.

מה שנראלי אני הולכת לעשות זה לרשום על איזה דף שאני לא רוצה שיסתכלו לי בדברים גם אחרי שאני ימות.מקווה שזה יעזור...

אבל אח"כ הגעתי למסקנה שיש דווקא דברים שכן הייתי רוצה שידעו אותם אחרי שאני מתה...

מה הרגשתי... מה חשבתי...

אז מחקתי את זה מחלק מהדברים...

וחלק דברים העדפתי שגם אחרי שאני כבר לא אהיה כאן, אפחד לא ידע...

כל מה שאני כותבת, אני כותבת מתוך ידיעה שאח"כ מישהו יראה את זה.

אבל זה לא משנה לי את מה שאני כותבת.

וזה לא שלא אכפת לי עכשיו, אם מישהו יראה את זה, אני יתפדח מוות..

אבל אח"כ, אני רוצה שיכירו אותי כמו שהייתי..

שידעו מי הייתי באמת מתחת לכל הקליפות..

ברור שאם אני אכתוב משהו חכם בכללי על דברים חשובים אז לא אכפת לי שיראו, אבל דברים מהחיים הפרטיים שלי, מחשבות על דברים ספציפיים שקורים, או על אנשים מסוימים- אין לי שום עניין שיראו... אז מה, אתם אומרים לעשות 2 ערימות? מצחיק אותי להתעסק בזה בכלל... (:

היה אחד שביקש שישרפו את כל כתביו אחרי מותו אבל במקום זה הפיצו אותם כספרים ואני חושבת שזה נורא.

לא משנה מה הנשמה מרגישה וכו', עצם העניין שחושפים נגד הרצון של האדם את כל נפשו, דברים שמעולם לא רצה שאף אדם יקרא, זה איום. 

מזעזע. 

אני שומר לעצמי............................. בלב...

אתם כבר משהו אחר לגמרי, ותכל'ס מה זה מזיז לכם לעומת העולם שאתם נמצאים בו עכשיו, לעומת זאת, לאנשים שעוד חיים הכתבים שלכם יכולים לעזור, לעודד, או סתם להשאיר להם זכרון ממכם...

אבל באמת תנסו לחשוב מה 'תחשבו' אחרי שאתם מתים וצאו מהראש שתחשבו אותו דבר- עברתם עולם!! אז מה אם יידעו את כל הסודות שלכם?? הסודות האלה יכולים להראות לכם ממש מטופשים פתאום!... [הבלי העולם הזה....]

הגיוני שיהיה אכפת לי עכשיו מה יחשבו עלי בעתיד, איזה זיכרונות אני אשאיר אצל אנשים. גם בזמן של ההספדים בהלוויה אומרים דברים על הנפטר למרות שהוא מת- למה? אני אישית רוצה שיזכרו אותי לטובה (אם אפשר...), ויכול להיות שאם יקראו דברים טפשיים שכתבתי בגיל הטיפשעשרה, זה לא יעזור לזכור אותי מי יודע מה טוב... אפילו למען המשפחה שלי עדיף שלא יקראו... (לאו דווקא ספציפית עלי, כן?) יש דברים שאדם כותב במשך החיים והם לאו דווקא מעידים על כל החיים שלו, אני נגיד כותבת רק  כשקשה לי, אז למה שיגידו אחר כך שהייתי דיכאונית רק בגלל שאלה יהיו הדברים היחידים שימצאו?!

וצורניקית- אם ימצאו דברים דכאוניים שכתבת, יספידו אותך פשוט בלי הכתבים שלך....

וכשחושבים על זה באמת, למה אנחנו חושבים על זה? מה אנחנו יודעים ממוות?? אין לנו שמץ של מושג מה קורה אחרי המוות...

כמו שיוני אמר, אם זה כל כך טורד את מנוחתכם ומסיר שינה מעפעפיכם- פשוט כתבו אותם בלבכם. ושלום על ישראל.

זה קשה.

אני יכולה להגיד מניסיון, שזה קשה להתמודד עם משו בלי לכתוב אותו או לדבר עליו..

אז אני לא אחת שמדברת, אלא אחת שכותבת.

גם דברים שמחים, גם עצובים, קשים, כואבים, מרגשים. כל המחשבות שלי כתובות.

ו.. כן, ישלי קלסר כזה [כפרעליו *_*] שכתוב עליו: "זה המקום האחרון שמותר לכם להיכנס אליו, וגם לפה אסור לכם להיכנס" ואז יש ציור של פרח וחץ וכתוב "זה סתם כי אני לא סובלת גולגולות.. תדמיינו.."

ובזה כתוב לי ה-כ-ל..

תפילות, שירים, מחשבות. 

ותכל'ס, אחרי שאני אמות [ח"ו... עד 120 בעז"ה...], מה אכפת לי שיראו?

אז מה יקרה?

יצחקו עלי שזה מה שכתבתי וחשבתי?

לא!

רק יגידו על זה: "וואי... כמה אפשר ללמוד ממנה.." ויתחילו להלחין ת'שירים שכתבתי ולפרסם מחשבות והגיגים שלי. ולי לא יהיה פאדיחות.

הדבר היחיד שאני אתפדח ממנו בעז"ה אחרי המוות שלי זה יהיה הקב"ה, בגלל כל החטאים הנוראים שלי. אבל רק ממנו יש ממה להתפדח ולפחד..

שלמרות צוואותו, ספריו המוצלחים פורסמו במיליוני עותקים. הו, אירוניה.

גם אם כשאאני ימות זה מאוווווד יעניין אותכם- תזהרו! מי שיפתח בעולם הזה דברים שאני כתבתי כשההיתי חיה, אני מהשמים(בלי נדר) ידאג שיהיה לו רע!!! בחיים, באמת בחיים, אל תעשו כזה דבר. למה שאם בחיים שלי לא רציתי שיפתחו את זה, מה השתנה אחרי המוות?באמת?! אני פשוט כועסת תמיד על דברים כאלחו שמפרסמים. כאילו-מכתבים וזה, דברים שאני כותבת לאחרים-אז סבבה אם יפרסמו(אם האנשים שקיבלו את המכתב רוצים-בעיה שלהם, ושיההיה להם בהנאה)אבל דברים שכתבתי לעצמי-תקברו אותי איתם!!! באמת-צוואה שלי(אחת מני רבות)לא לפתוח בחיים את הדברים שכתבתי לעצמי!!

וסליחה על החפירה, פשוט זה נהושא שאנחנו כל הזמן מדברות עליו בכיתה, ותמיד אני אומרת לחברות שלי שיזכרו שאם הם רוצות שימשיך ליות להם טוב- שיעשו מה שאני אומרת...

שכן הייתי רוצה שיפתחו את הדברים האלה אחרי...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....