בס"ד

חלף עם הרוח- בסוף  ו - (ספויילר) וכשמאלני מתה, מררתי בבכי!! 

אממ, אממ, איך קוראים לזה כבר?? ניראה לי "אני אתגבר" קראתי לפני שבעת'אלפים שנה, 

ועוד כמה ואחרים..

הרב מרדכי אליהו, לילדים, חלק שני!

כשהילד בר מצווה התאכזב כשהרב לא הגיע...

נכון שיודעים מההתחלה שהוא מת,

אבל בסוף - כשמודיעים לאמא שלו ולחברה שלו,

פשוט בכיתי את חיי...

לכל הרוחות אני בקושי בוכה מספרים. גם אם כן זאת רק דמעה מסכנה.

לא הוגן. 

סיריוס מת, ירדו לי קצת דמעות, וגם בסרט.. אבל כשדמבלדור מת... ואי... מממש בכיתי שנה... הייתי בדיכי כל היום...

בס"ד

אחותי קראה הארי פוטר, והשעה הייתה בערך 1 וחצי, יעני- מאוחר!~

ואז היא יצאה כולה כועסת בשוק, ובוכה, וצעקה- "סנייפ הרג את דמבלדור!!!!!"

ואז אבא שלי שמע, ויום למוחורת הוא הסיע את אחותי וחברות שלה לאיזשהו מקום, והוא כולו שמח טוב לבב,

צועק בצחוק- (אבא שלי אפעם לא קרא הארי פוטר) "סנייפ הרג את טרומפלדור!!!"

וכ-ל החבורת של אוחותי שעדיין לא קראו את זה, התחילו לכעוס ולצעוק אליו...

קיצור.. מאז זאת בדיחה.. 

אז כשאני קראתי את זה, ידעתי בידיוק מי הרג את מי... אז סתם המשכתי לקרוא.. זה לא היה משו' מיוחד..

וגם כשבאת' מתה, בנשים קטנות...

שום דבר לא אמיתי???

אתה רציני???

לפעמים העולמות האלו יותר אמיתיים משלנו....

אם ככה אתה קורא ספרים אז מעולם לא באמת קראת ספר!

כמו שאמר ריצ'ארד באך-

"כשתתנסה ביצירת דמויות דמיוניות תיווכח, שלעיתים אלו ממשיות יותר מבני תמותה נושמים וחיים."

מישו מכיר?? בכללי בכל הספר..

כ"כ אנושי ומתוק בפשטותו. 

כעיקרון אני לא מרבה לבכות בספרים, אבל כמה שיותר תיאור קר וחסר תיאורים מלאי רגש - ככה אצליח יותר להתחבר ...

אחד הספרים!

ספרים של ניקולס ספארקס הורגים אותי... לא חושבת שהיה ספר אחד שלא בכיתי XD
בהארי פוטר זה היה בקטע שפרד מת ומתארים איך גברת וויזלי בכתה...
והמביך מכל - בספר אלה המכושפת. לא נעים, אבל בסוף כשהיא מנסה לשכנע את עצמה לומר לו "לא" והיא לא מצליחה והיא בוכה וזה - אני גם D:

ג"כ אחד הספרים המבכיאים (גורמים לך לבכות...)

הסוף נורא נורא עצוב...

שפכתי שם דמעות..

ממש לא אהבתי!

אני גם בכיתי בסוף של אלה המכושפת... ובכיתי טיפה בבודדה במערכה... אוי, אני צריכה לפתוח על הספרים האלו שרשור.....

מצטערת.

יותר מידי קיצ'י.

לא דווקא על האנשים בספר, בכללי..

כנראה שזה לא עובד על כולם אותו דבר

וכל פעם חשבתי שנגמרו לי הדמעות, ואינמצב שאני יבכה יותר..

אבל לא בכיתי בגלל האנשים עצמם בספר.. לקחתי אתזה למקום אחר..

כל הספר כמעט ישבתי ובכיתי.

ובספר גיא אוני כשיחיאל בסוף מת וגם כשהוא ופאניה כל הזמן מתברברים עם עצמם

יש עוד אבל אני לא זוכרת את כולם ולרוב אני לא בוכה מספרים\סרטים.

אבל בנשים קטנות תמיד בסוף יש את הקטע שעושה גוש בגרון..

המובטחת" שניהם מומלצים בחום.

להפסיק לבכות בסוף, כשמיכאל ותמר מתים... וואי, המצב נואש, גם עכשיו כשאני נזכרת בזה זה מעלה לי דמעות בעין..

טוב אני מניחה שבכיתי פעם באקסודוס כש-הישמרו לנפשותיכם! ספוילר אדיר! (וגם למי שראה את הסרט...)

כשדוד מת, אני מניחה שזה היה לי מאוד עצוב, אז אולי היו לי כמה דמעות...

וואי, אחרי שאחותי ראתה את הסרט היא היתה פשוט באבל על זה שקרן מתה...

כשסיריוס מת, אבל הייתי בהלם שחבל על הזמן....

לא רגועה בהם...

כותב נדיר.

לא להכל התחברתי אבל יש כמה שממש אוהבת

הערפילאים העידן הראשון מנצח 

בעבר (עד גיל 20) נהניתי מאוד. הערפילאים סדרה מצויינת ו worldbuilding טוב.

קראתי בהנאה גם את הספרים הראשונים של גנזך אורות הסער...

מסקנותיי: הוא מקצוען על, אבל אין בספריו נשמה.

מקצוען = יודע את המלאכה. מעבר לזה שיש לו שגרת כתיבה פסיכית והוא פשוט מוציא לאור עוד ועוד ספרים, הוא אלוף בטכניקות של כתיבת סיפור *מושך*.

1. איך לעשות hook קבוע שהקורא ירצה להמשיך אחרי הפרק הראשון בלי לעצור

2. מיקס דמויות מגוון - דמות עמוקה, דמות קלילה, דמות שנמצאת בסבל, דמות יפה שגורמת לקורא ריגוש, דמות מסתורית שבקושי יודעים עליה משהו (Hoid), וכו' וכו'. זו מקצוענות על, ולכן מי שיגיד שהוא סופר לא טוב הוא טמבל.

3. איך לבנות עלילה ששזורה מההתחלה ועד הסוף, שהרמזים למה שיקרה בסוף מוזכרים בהתחלה וכו'.

4. Worldbuilding עשיר, עולם מגוון, תרבויות, בעלי חיים, דתות, קסמים, מנהגים (בגנזך אורות הסער - לא לכסות את יד ימין נחשב לא צנוע

אין בספריו נשמה = דווקא בשל המקצוענות שלו,  הוא מגלם אומנות ולא אמנות.

הוא מאוד שבלוני, הדמויות שלו עוברות תהליכים קלישאתיים וידועים מראש. המונולוגים של דלינאר בגנזך אורות הסער מרגישים כל כך מטופשים ומאולצים אחרי שקוראים ספרות איכותית (ויש בשפע רב). אפילו רק במדיום של הפנטזיה אין מה להשוות מבחינת נשמה בכתיבה בינו ובין הספרים של פטריק רות'פוס (טרילוגיית רוצח המלך שטרם הושלמה, ולא בכדי), שעד היום מפעימה אותי בכמה מהאלמנטים שהובאו שם (הקריאה בשם בתור ידיעה פנימית; האופן שבו הוא מכבד את המוזיקה כל כך דרך דמותו של קוות'ה; האופן שבו הוא מתאר את ההסתחררות סביב דמותה של דנה [?]; ועוד אינספור דוגמאות לאיכות) או ספריה היפהפיים של רובין הוב (פיץ והליצן, על ארבעת הטרילוגיות) שחובה חובה חובה לקרוא ולאהוב

סרטון קומי להמחשה:

המליצו לי ממש,

וקראתי,

ונחמד. מה ההתלהבות הגדולה?
ומתי יצא הספר האחרון?

הפקטור שמניתי הוא של "נשמה"... מרגיש שלרות'פוס יש הבנות עמוקות על החיים, ואלמנטים שהוא מציג לא בהכרח יהיו הfirst pick של סופר גס / קלישאתי.

(מודה שהמיניות המוגברת בפחדיו של האיש החכם לא פשוטה ליראי שמים אבל שם הרוח נקי)

וכן, נראה לי שזו עסקת חבילה - אם אתה כותב מהנשמה ולא מהמפעל היצירה שלך תתעכב בהיעדר השראה

דווקא אחד הדברים שאני אוהב אצל סנדרסון זה שהוא נקי.

לגבי רובין הוב- קראתי חלק, כבד מאד ותרגום מזעזע

בדיוק היום סיימתי את הספר האחרון "אסון"

בכללי, ברנדון הוא סופר אחלה

אם יש לכם מנוי ל-ChatGPT אז מומלץ להשתמש במודל o3 כדי לקבל תוצאות מדויקות יותר.