שאלתן איזה צניעות יש לבנים? טוב, אני לא יודע אם זה היה ראוי לכתוב את זה מלכתחילה, אבל אם כבר שאלת. אין צורך להיכנס יותר מדי לפרטים וזה לא מתאים, אבל לדוגמא שמירת הראייה זה אחד הדברים היותר קשים (המאוד קשים) שבנים צריכים לשמור, ובנות לא צריכות.
אני מניח שבקיץ קשה ללכת עם חולצה וחצאית ארוכה (אגב, גם לבנים קשה ללכת עם ציצית בקיץ, ולהניח תפילין קפואות בחורף). ובאמת, אם בנות לובשות ככה בשביל הבנים, אז זה באמת מתסכל. שוב, זה ערך מאוד נעלה לעשות משהו בשביל מישהו אחר, אבל במקום מסוים זה מתסכל. בנות לא מתלבשות כך רק בשביל הבנים, הצניעות היא כלי שמאפשר לנו גישה עמוקה אל עצמנו. והדרך הנכונה לבטא את עצמנו בלבוש, זאת הדרך שבורא עולם קבע לנו והיא בוודאי הנכונה ביותר (כי הרי ה' ברא אותנו ויודע מה הכי טוב בשבילנו!), ולכן חולצה קצרה וחצאית קצרה, אפילו לא חושפני - זה לא מתאים לנו.
אני מעתיק כמה פסקאות (מתוך הספר של הרבנית דינה הורביץ הי"ד), על הצניעות. זה שייך גם לבנים וגם לבנות. אולי לא היה עדיף לכתוב את זה כאן ואולי כן, אבל זה מוכרח אחרי התגובות שנכתבו.
"הצניעות מכוונת אותנו לא להתרשם בראש ובראשונה מן החוץ, אלא קודם כל להתחבר אל עצמנו בכל הרבדים, גם הפנימיים ביותר.
כשאנחנו מסתובבים בחוץ ורואים כלב - איננו נדהמים ואיננו נגעלים מעצם העובדה שהוא מסתובב ללא בגדים. אמנם יש לפעמים 'פודלים' שהבעלים שלהם מלבישים אותם, אבל בכל זאת איננו באים בטענות כלפי אותם כלבים שאינם מתלבשים, להיפך, אפילו קצת מוזר לראות כלב לבוש. מדוע אנו מגיבים כלפי אדם שהולך בלי בגדים בצורה אחת וכלפי בעל חיים שהולך בלי בגדים בצורה אחרת, הרי שניהם הולכים ערומים בלי בגדים?!
כאשר אנחנו עוסקים בפעילות גופנית, כגון שחיה בבריכה וכדומה - אנחנו מתלבשים בהתאם. מקובל ללבוש פחות בגדים במקומות הללו, וגם סוג הבגדים ואופיים שונה ממה שאנחנו רגילים ללכת בדרך כלל. אבל תארו לכם אדם שמקבל פרס נובל על הישג אינטלקטואלי שהשיג בעבודתו, בגאונותו השכלית, וכאשר מכריזים את שמו בטקס קבלת הפרס, הוא עולה לבמה בבגד-ים. זה לא מתאים. אנחנו נהיה מלאי תדהמה, לשם מה הוא מפגין את הצד הגופני שלו, כאשר הוא מקבל עתה פרס נובל על הצד השכלי שלו?!
מדוע כאשר אנחנו בבריכה אין אנו סולדים מאדם שלבוש בפחות בגדים, ואילו כאשר אותו אדם עולה לבמה לקבל פרס נובל עם בגד-ים, כולנו חשים שדבר זה אינו מתאים?!
מתוך כל הדוגמאות האלה אני רוצה לומר, שיש קשר של התאמה בין היכולת שלנו לראות בּשֵׁנִי יצור שיש בו מעֵבֶר לצד הגופני, לבין המידה שאנחנו מצפים ממנו להתלבש.
כלומר, ככל שיש לנו ציפיות עמוקות יותר שהצד השני יופיע לא רק את צדדיו הגופניים אלא גם את הצדדים היותר עמוקים ורוחניים שבו, כגון הצדדים השכליים, הרגשיים, החברתיים ועוד - כך יש לנו ציפייה שהוא יהיה לבוש יותר.
לכן, איננו נרתעים ונגעלים מבעל חיים שמסתובב בלי בגדים, כיוון שאין לנו שום ציפייה ממנו מעבר לצד הגופני שלו.
לכן כאשר אנחנו עוסקים בפעילות גופנית, כגון שחיה בבריכה וכדומה, אין לנו רתיעה מללבוש בגדים מתאימים שיהיו נוחים לפעילות הזאת, כיוון שכאשר אנו עוסקים בדבר גופני איננו מבליטים את הצדדים העמוקים שבנו אלא את הצדדים החיצוניים יותר, וממילא סגנון הבגדים ואופן לבישתם איננו מעורר כל הרגשת דחייה. אבל כאשר עולה חתן פרס נובל לבמה על הישג שכלי שהוא השיג כשהוא לובש בגד-ים - הדבר מעורר סלידה, כיוון שעתה אנו מצפים להיפגש עם הצדדים שמעבר לצד הגופני שבאדם, ואילו הוא עומד ומבליט במעמד זה את הצד החיצוני הגופני שלו, לכן אנו חשים שדבר זה איננו מתאים.
נמצאנו למדים, שהבגדים אינם רק עניין פונקציונאלי - כאשר קר לי אני מתלבש וכאשר חם לי אני פושט את הבגדים - אלא כאשר אנחנו מכסים את גופנו, אנחנו מעבירים מסר דרך הבגדים: "אני לא רק מה שנראה כלפי חוץ, אני לא רק מה שאתה פוגש בעיניך, אני לא רק הגוף שלי. אם אתה באמת רוצה להכיר אותי, תצטרך לחפש מעבר לצדדים החיצוניים. אינני רוצה שיכירו ויעריכו אותי על בסיס היופי החיצוני שיש לי או אין לי, אלא אני רוצה שהקשר שלי עם אנשים יהיה מתוך כך שירצו להכיר אותי, את הפְּנִים שלי".