שיש זוגיות טובה ובריאה, פשוט כיף לחיות.

שאתה יודע\ת שיש לך סיבה ללמוד, להצליח, שיש מי שמפרגן לך...

הכל נראה אחרת.

לחזור הבייתה כל יום, או אפילו לבוא בערב לפגישה כייפית, להתרענן קצת- זה כיף.

נכון, גם כיף לפעמים הוא קשה.

אבל זה שווה את זה!

ממש לא מסכימה איתך.. החיים מראים אחרת.. זוגיות זה הרבה יותר מחויבות מכיף..

ראה ערך אנשים נשואים..

גם לי אין ניסיון. אבל אם יש משהו שמרתיעה אותי מלהתחתן זה לראות כמה פחות כיף לאחיי ואחיותיי בחיים הזוגיים הקשים..

לא אומרת שאין כיף.. אבל יום יום.. זה כבר עבודה לא קלה..

זה כיף, וגם המחויבות והעבודה שבזה כייפית.

ונראה לי יותר מידי בציבור שלנו מדגישים את ה"עבודה" ופחות מידי את ה"כייפית".

להיות נשואים זה כ"כ משמח, שזה נותן כוח גם כשיש פחות זמן יחד.

אני זוכרת שבהתחלה גם אני שאלתי חברה איך אפשר להפרד לכ"כ הרבה שעות,

ובהתחלה באמת היה קושי,

אבל ככל שהזמן עובר, והקשר הנפשי מעמיק, גם במעט זמן אפשר להרוויח המון.

(אבל כן צריך גבולות. זוג צריך הרבה יותר מפגישה שבועית קצרה)

אני מרגישה שאולי שווה לך להפגש עם זוגות עם קשר טוב ובריא ושמח,

או ללמוד איך עושים קשר כזה, לפני החתונה.

הפחד שלך נשמע נורא הגיוני, אם זה מה שאתה רואה סביבך,

אבל חבל לחיות בתחושה הזו, כשמה שאמור להיות (וגם קורה בהמון מקרים) - 

זה בדיוק ההפך.

כיף גדול, שמחה גדולה, ומחויבות מלאת אהבה וסיפוק.

שווה להיכנס לפה לפעמים... תודה

אמנם בסופו של דבר זה לא נסגר, וכן אני רווק...

אבל זו האמת.. כשיש לך קשר טוב, הכל עובר יותר בקלות.

גם זמנים קשים.

זה אכן נראה קשה, וכמו כל דבר טוב דורש מאמץ, אבל בהחלט אפשר למצוא את הזמן והמקום גם לבניית קשר. מכירה את זה שכשיש מלא מה לעשות-מספיקים הכל וכשיש זמן סתם מורחים?

מה גם שבד"כ בתקופות מבחנים וכו' הצד השני יבין/ יחווה על בשרו

לגבי בית-

לא בפורום הזה..

בעזהי"ת.

לא טוב ולא הכי בריא.

יש את מ19- 8 למחרת...

נראה לך שכלא לומדים אז ה'חיי זוגיות' מתחילים לפני?

מהעבודה ומנחה ערבית מגיעים לפני?

אלו החיים.

קשה

לארגן ערב קודם סיריםל ארוח"צ... שיהיו

לקום ב6 בבוקר- שעון חורף, קור חורף

להשאיר מיטה חמה... (הו השמיכה קורצת...)

למצוא דרך להגיע עד לנק' איסוף של ההסעה... או להתחיל לנסוע באוטובוסים (הו הממוגן הממוגן )

להגיע. לנחות. ללמוד. להפנים משו מכל מה שמועכים לנו למוח (מי אמר פסיכולוגיה ולא קיבל????)

הפסקת צהריים.

לאכול עם חברות זה נחמד... אבל אני רגילה לאכול עם בעלי!!

להתקשר אליו.... "השארתי סירים- תהנה! אל תשכח לאכול..." |פולניה|

נגיד הלימודים נגמרים ב7 בערב?

וזמן מינימום להגיע הביתה- את בבית ב8 וחצי- 9 בערב?

והבית- כולו אומר-הבית הזה זקוק בדחיפות לבעלת הבית!

הכיור.... והכביסה... והרצפה... והשיעורי בית... 

אבל אם לא תלמדי או תעבדי- מה יהיה?

אישה ריקה

המון מרץ ורעננות נעורים- ושום מימוש

היום שלה מלא בלבשל גורמה, לנקות פאנלים, לא להבין למה תחתית הסל כביסה זה תופעת טבע,

ובעיקר היום שלה מלא מלהתגעגע לבעל- ולחרפן אותו כי הוא עסוק בלימודים\עבודה\לימוד תורה\\\ ולא יכול להיות 10000% רק איתה

(נכתב על רקע ניסיון אישי שלי ושל חברותי)

להבין באמת שלהיות בעלת הבית זה לא איך הכיור שלך נראה

אלא איך השמחת חיים שלך ממומשת-

ובעלך ישמח מאישה שמחה!

אבל אם לא תלמדי או תעבדי- מה יהיה?

אישה מלאה

המון מרץ ורעננות נעורים-עם  המימוש הכי אמיתי ומנותב

היום שלה מלא בלבשל גורמה, לנקות וליצור ארמון, לכבס ולנתב את הכישרונות שלה בבנית ביתה - הממלכה

ובעיקר היום שלה מלא מלהתגעגע לבעל- ולחכות לו הכי קרוב לגדר, קרי-במקום הכי שלהם ,כן ולהודיע לו את זה, מנסיון זה לא מחרפן אותו , אלא גורם לו להרגיש אהוב ונצרך כמובן תוך הבנה  שהוא עסוק בלימודים\עבודה\לימוד תורה\\\ אבל יכול להיות 10000% רק איתה כי הוא זוכר שגם הלימוד/ הפרנסה זה בשבילה וזה עשייה של שניהם, הוא שר החוץ והיא הפנים.

וזה נפלא .

(נכתב על רקע ניסיון אישי שלי )

הכל בראש.

להבין באמת שלהיות בעלת הבית זה להישאר אישה 

 איך השמחת חיים שלך ממומשת- נר ,חלה ,נידה.

ובעלך ישמח מאישה שמחה!

וגם אם תרצי לעבוד או ללמוד, אפשר דרך הבית..

אז אולי לא הכל בראש....

תני לי לנחש- בטח נולד לך ילד ראשון אחרי פחות משנת נישואין?

ויש לך ילדים ברצף שנה אחרי שנה- נכון ?

את גננת במשרה מלאה (אם לא 5 משרות מלאות... |אימהות כבוד!| )

לא פלא שאת מוצאת את מלוא המימוש העצמי שלך בבית- אין לך רגע לנשום!

המפרשים\ הראשונים מדברים על המושגים של "אישה" ו"חוה"

מעבר להיותך שרת הפנים של הבית-

את גם בנאדם. לכי תעשי משו מעניין עם עצמך.

מי שהאישיות שלה מתאימה ומקיימת לימודים ועבודה- עוד לפני נישואיה- אין סיבה שהנישואין שלה יגרמו לכל החלק הזה באישיות שלה לקמול לגמרי.

(והלוואי שלא ניגרר לדיון פמיליזם\ שובניזם\ פמיניזם...)

אישה חושבת היום שגבר זה החיים ואישה לא. ולכן היא מוצאת את "מימושה" בעולם הגברי.

למה עורכת דין עמוסה בעבודה, תקבל הערכה של מימוש עצמי, ואישה בבית עמוסה בעבודה, נקראית כלואה ולא ממומשת? למה עומס לאחות בבי"ח נקרא, אישה כ"כ ממומשת, ואישה בבית, עמוסה בממלכה שלה לא?

למה גננת בגן נקראת ממומשת, וגננת בבית לא? למה שפית בבית מלון זה ממומשת, ושפית בבית לא?

זה איך שאני אבחר להסתכל על הדברים. 

הכל מתחיל כאן.

אישה היום חושבת שהחיים- זה היא.

ולכן היא ממציאה לעצמה מימוש רק בעולם הקטן "שלה"

עורכת דין שהבית שלה מסכן מחסר יחס- היא אכן לא ממומשת

עקרת בית שהמוח שלה מסכן מחסר יחס- גם היא לא ממומשת

הנק' היא-

האיזון!

לא להיות רק בעבודה, לא להיות רק בפיתוח וריכוז בצדדי האישיות שלך כאדם חושב\ בוגר\ יוצר\\

וגם לא רק להיות בבית, להיות מרוכזת בצדדי האישיות שלך כאדם יוצר\ מחיה\ הורה \אוהב\\

אישה שהיום החיים שלה הם לימודים ועבודה- הצדדים האלו באישיות שלה צריכים יחס ומענה- גם כשהיא עקרת בית!

זה לא או-או, זה לא מפצה אחד על השני

(מלבד זה- שציינתי ברמז- רוב העומס בבית הוא לא בשנות הנישואין הראשונות- אלא אח"כ כשהבית מלא.. שהן בדיוק שנות הלימודים- אח"כ עובדים... )

והמשפט בכותרת- מוכיח את התזה שלי

אישה היום חושבת שהחיים- זה היא.

ולכן היא ממציאה לעצמה מימוש רק בעולם הקטן שלה" ..ברור שהחיים זה היא אלא מי? והיא גם לא ממציאה.

והעולם שלה לא קטן אלא ענק- את רואה אותו קטן כי את לא מבינה אותו.

את רוצה לחשוב כך זה עניין שלך.  רק הצורם, שאת הופכת את זה לאמת כ"כ מוחלטת וזה לא כך.

 תשאירי את זה בתור דעתך האישית .. ולא בתור איזה אמת אידיאלית..

כי כך המצב- זו לא האמת האידיאלית

הזלזול הצורם בנשים שעושות אחרת ממך הוא מזעזע

(שלא לדבר שהוא גם לא אמיתי) אבל זה מה שאת רוצה לחשוב סבבה, זכותך..

רק תשאירי את זה בפורפורציה המתאימה.

נ.ב

לגבי הניוון של המח ויציאה ללימודים-

הידעת:

כאשר במרכז האקדמאי מגלים טעות בחומר הנלמד- מחכים לפחות 20 שנה עד שכל הפרופסורים יצאו לפנסיה, בטרם מעדכנים את חומר הלימודים....

יש לי עכשיו התלבטות ענק בין להמשיך לחפור

לבין להגיד- אוקי... וואטאבר... ממילא זה שיח-חרשים

ד"ר תול!!!  אנא הצילני!

הזילזול שלך בנשים אחרות- שלא כדעתך-

לומר עליהן משפטים כמו

"שהוא גם לא אמיתי"

מזעזע

---

שתהיה לך שנה מתוקה מלאה בשורות טובות ואושר בכל מסלול בעבודת השם שבו תבחרי

ובו שאלה לבנות האם תסכמנה להתחתן עם בעל מלאכה, שרברב וכו', שהוא גם חכם ואיטלקטואל בזמנו החופשי;

ובאמת לא הצלחתי להבין: מדוע אשה שהיא "בעלת מלאכה" בבית וחכמה בזמנה החופשי, זה פחות טוב?

וכבר הבעתי דעתי, שכל אחת איך שמתאים לה. אך דומני שיש בכך יופי ו"אידיאליזם" לא פחות מ"עבודה עברית" בתחומים דומים בחוץ, שאינם בבנין הבית פנימה.

אשריי שזה רמת הזלזול שאני נמצאת (כמובן תמיד יש מה להשתפר..)

אבל לפחות לא נגועה באמירות:

אשה ריקה

מח מסכן

לכי תעשי משהו מעניין עם עצמך

אבל מה זה משנה.. כל אחד ועולם היופי שהוא חי

שמחה בעולמי

כמובן, גם בין נשים יכולים להיות אופיים שונים.

יש מי שחייבת לצאת, מותר לה (לא מדובר כרגע על אילוצי פרנסה וכד').

אך בוודאי שלהציג אשה שמרגישה ממלכה ומלאוּת בביתה, ועם ילדיה, כאילו משהו "מתנוון" אצלה, זו טעות.

אין בכך "נוסחאות". זה קצת דומה לנוסחאות של רווקים על חיי נישואין. 

וגם בבית יש הרבה מקום לפיתוח הראש. יש זמן לקריאה ולימוד עצמי, כל אחת כעניינה.

ומי שעיקר חשוב בעולמה הוא הלימודים והעבודה מחוץ לבית - גם לגיטימי, כל זמן שאינה שוכחת את מרכזיות ה"ממלכה"; קל וחומר בתחילת נישואיה כשעוד אינה מטופלת בילדים.

העיקר זו ההבה שיש בכך גוונים, ולא להחליש את היפה שיש בכל גוון.  וכמובן, לכבד ולהפנים את הערכים שמאחרי הגוונים. יהא דרך יישומם אשר יהא, כל אחת כעניינה.

ויש נשים שעבורן הקשה הזה הופך לבלתי אפשרי ולכן הן מעדיפות להשאר בבית ולעבוד, ללמוד, לעשות משהו עבור עצמן דווקא מתוך הבית או בקישור אליו... וזה מה שמשמח אותן

לעומתן יש נשים שמתנהלות אחרת, ולכן הקושי הזה הופך לאתגר כלשהו, והן רואות את זה כמשהו שניתן להתעלות מעליו

עניין של סדרי עדיפויות לדעתי..

לא בטוח בכלל...

 שנה שעברה סיימתי די מוקדם לעבוד כל יום אבל הייתי חוזרת גמורה, והיה לי גם הרבה עבודה מהבית, ושמחתי שעדיין אין לי בעל/ילדים להתייחס אליהם ובית לנהל כי אני לא יודעת איך הייתי עושה את זה.

כל הזמן הסתכלתי בהערצה על אלו שעבדו איתי והיה להם גם בית לנהל, והשקיעו המון בעבודה (גם מעבר לשעות העבודה) ועשו את זה בכזו קלילות (ככה זה היה נראה לפחות), אין לי מושג איך, אולי עניין של גישה לדברים.

בעזה"י

[ועדיין (?) עושה את זה בקיץ עם קורס מסכן באנגלית,

כמה אפשר לחפור???]

זה נפלא מאוד,

[למרות שאני לומד רק 3 ימים בשבוע

אבל במחשבים ומתמטיקה וחייבים לתרגל המון...

וגם אני לומד במקביל בשילובים בישיבה,

וגם עשיתי חצי פר"ח השנה...]

נכון שהיה לי פחות זמן ללמוד אבל אישתי נותנת לי את המרווח ללמוד

והיא מאוד מאוד שמחה שאני לומד גם בישיבה וגם לימודי חול,

[ובכלל בתקופת המבחנים שבועות שלמים למדתי,

וגם הייתי בבית המון...]

הבית [אישתי!!!] נותן לי עוגן חזק מאוד שמאוד חיוני,

הוא נותן לי תמיכה רגשית קודם כל -

לא משנה מה תקבל יש לך עדיין את המקום שלך!

וגם רוחנית - אתה לא שייך למכללה ולמה שהולך שם,

יכולים להיות לך חברים משם,

אבל יש לך עוגן בבית ובישיבה ובישוב.

[והבסיס של הנתינה ההדדית בכלל נפלא...]

(אומנם תמיד יש ירידות ועליות אבל זה הבסיס)

וברוך ה' גם הצלחתי השנה מאוד

הרבה הרבה יותר ממה שחשבתי...

אני מקווה שגם בשנה הבאה יהיה כך,

השנה השניה אצלנו גם יותר עמוסה מבחינת קורסים,

וגם ברוך ה' נולד לנו ילד מתוק וחמוד ...

בהצלחה לכם אנשים יקרים

ואל תשכחו שבעבודה אין יותר זמן...

חייבים לחיות...

יהודה

הצגת את החיים ככ"כ כיפיים! 

בזכות אנשים כמוך עוד יהיה לי את האומץ להתחתן..

אבל מעניין מה אשיתך עושה?

בעזה"י

היא אומרת להתחתן להתחתן ...

בחודשים הראשונים של אחרי החתונה היא למדה באמונה (בירושלים),

זה ממש לא היה קל,

נסיעה רחוקה 3-4 ימים בשבוע,

אבל זה עבר,

(היא תמיד ידעה שיחכה לה בית מסודר עם בעל שמח

שמשקיע באוכל של היום למחרת עם פתקים...

[אז עוד לא למדתי במכללה, הייתי בין לבין...])

והשנה היא למדה יומיים בשבוע באמונה

[שנה רביעית... עם פרוייקט גמר שברוך ה' הסתיים...]

ו3-4 ימים בשבוע היא עבדה בישוב במעון ובצהרון...

ואני לא אומר שאין קשים,

יש גם יש - רבים ולפעמים ממש,

אבל כשיש אהבה וקשר עמוק הכל עובר ומחזק...

בהצלחה לך

אמא שלי התחילה תואר רווקה וסיימה אותו נשואה עם 2 ילדים.

מאז היא טוענת שנכון שזה קשה- אבל שזה אפשרי (אה.. וגם זה מוריד את הממוצע ציונים )

לא חושבת שכל אחד מסוגל לזה. אבל זה אפשרי.

אם הבן/בת זוג גם סטודנטים אז זה אולי יותר קל כי יש מי שנמצא איתך באותו מצב...

בכל מקרה- אם האביר על הסוס הלבן יופיע- לא נראה לי שלימודים זה סיבה נכונה לדחות את החתונה...

ואני שואלת ולעבוד ולגדל משפחה זה קל???
לחנך את ילדינו זה קל??
לטפל בבעל מזדקן זה קל??

החיים לא קלים ואין זו המטרה שלהם... יש קשיים בחיים והמטרה שלהם זה למנף אותנו

ובואו לא נשכח שאם יש לנו קושי בחיים אז יש לנו גם את הכוחות להתמודד איתו

כל אחד צריך לעשות את החשבון נפש שלו מה היכולות שלו ומה סדר העדפויות שלו ולפי זה לקבל החלטות

 

עם אמונה ביכולת- (אני לא הראשונה שעושה זאת ובהצלחה)

עם העמדת סדר עדיפויות מתאים (בעל ילדים לימודים התקשקשויות)

עם ניתוב הכוחות למקומות הנכונים- (הזמנת קניה בטלפון, שיחות עם החבריה ולא עם חברות בטל', נקיון בפרופורציה, קבלת עזרה מהאמא/ חמות/ סבתאלה..)

עם התארגנות מתאימה (בישול בכמויות גדולות, לוח תורנויות, אם אפשר להתארח בשבתות של תקופות לחץ)

עם שיתוף הגדוד במטלות (גדוד זה גם בעל וילדים בכל גיל)

ועם תפילות למי שברא את עקרת הבית- שמרגישה ויודעת שבשביל להצליח במטלה הנהדרת הזו להיות עיקר הבית היא צריכה גם ללמוד ולהגיש מבחנים ולכתוב עבודות ולדגור ולגרוס חומר ולחשוב קצת מעבר  ול.. ול...

זה אפשרי ואפילו רצוי- למי שצריכה את זה

אז בהצלחה!

אבל לא עם ילדים! רחמנות..!

בשנה-שנתיים הראשונות של הנישואין מאד נחמד להיות שקועים בעשייה,

ומ-6-7 בערב להקדיש את כל השעות הבאות עד לשינה לזוגיות.

הבית יכול להיות מבולגן בעליזות כיאה לזוג נשואים שממשיכים לחיות כמו רווקים,

ואוכל פשוט בסיסי/קנוי תמיד הולך!

ואיך אפשר להחזיק בית מבלי לעבוד

ולא על חשבון אבא-אמא?

לכן צריך לעשות חושבים ולהבין שחתונה זה לא רק כיף ולא מה שרוצים תמיד צריך להיות באותו הרגע.

אם לא יכולים, אז לא מתחתנים בשלב הזה. אם מתחתנים, אז עושים ויתורים. קשה לי לראות זוג שמוותר על לימודים אקדמיים. מה שאני רואה לא מעט הוא זוגות שנופלים כנטל על ההורים. חלק לא רוצים שהוריהם יסבלו, אז עושים "תורנות" בלימודים. קודם האישה לומדת ורק אח"כ הגבר לומד או להפך. למותר לציין שזה צעד שטומן בחובו תסכול רב. 

כשיש דבר כ"כ נשגב שזוכים להגיע אליו.. אז הקושי מתגמד... (לא אמרתי נעלם!!)

ראיתי על עצמי שכשהייתי בקשר טוב.. אז הקשיים בחיים שלי התגמדו ממש!!!!!

עכשיו, ברור שכשמתחתנים ויש כבר מחוייבות מלאה אז זה שונה, אבל תחשבו- יש מישהו לחזור אליו, שכ"כ קרוב אליך... זה שווה את זה!!!!!!!!! לא כל קושי הוא רע.... ממש לא!! יש קושי משמח!!! ואפילו- משמח מאוד!!!!!

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

"לא התאפרתי כי אני מרגישה בנוח איתך".

כי אני דווקא לאחרונה חשבתי על משפט שמישהו אמר פה פעם, שהלוואי שנרצה תמיד להראות במיטבנו מול הבני זוג.

ויש סיפור על צדיק אחד שלפני שנכנס לבית לאשתו היה מסתכל במראה ומסתדר.

בלי איפור...

האיפור זה תוספת נחמדה להתייפות עוד יותר

גם תכשיטים זה תוספת..

אפשר להראות במיטבנו גם בלי תכשיטים

אני חושבת שהבסיס זה להיות נקיה ורעננה עם בגדים נקיים

וחיוך

יותר מזה זה תוספת

זה אני חושבת מול אנשים זרים אבל בבית כן להשקיע יותר. למה להישאר עם הבסיס?

לא סתם עזרא תיקן שימכרו בכול עיירה תמרוקים ותכשיטים. 

אישה אוהבת להתקשט ולהשקיע בנראות וכל הכוחות האלה נועדו בעיקר לבית וחבל שמשקיעים יותר ביציאה מהבית.

אולי אנחנו לא מדברות על אותו דבר...

ביום יום קשה להשקיע

ולכן חשוב לזכור שהבסיס הוא מהמם

ולא צריך להתאמץ כדי להיות רעננה ויפה לבעלך

מידי פעם אפשר גם להתקשט ולהוסיף

אבל כן לזכור שגם כשאין כוח להשקיע

עדיין יש דרך קלה לקבל את בעלך מהממת

וזה פשוט להתקלח ולהתלבש יפה ולחייך

להיות נקייה זה משהו בסיסי שמצופה מכל אחד גם אם הוא לא אישה\בעלי.

אבל אני כן מבינה שלא תמיד יש כוחות להשקיע וזה בסדר גמור!(:

 ויש נקייה ורעננה ומחייכת 😉

דווקא זה יכול להיות נחמד מהצד האומנותי שבזה (יש לי תפישה קצת אחרת ביחש ליופי אני חושב)

חושבני שיש משהו גם בזה וגם בזה

אני לא מתחברת לאיפור כבד...

וכל אחד ומה שהוא מתחבר

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

ממה שאת מניחה שהוא מדמיין, ולכן את חושבת שאין בזה בעיה מוסרית

(עקרונית אני חושב שבכל דמיון בעניינים האלו יש בעיה מוסרית ברמה מסויימת, זה מנעד)

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

אינו דומה x ל־y

יש כאלה שעושים את זה (לא ראיות אסורות) נטו בשביל לפרוק לחץ או להירדם מהר אפילו בלי התאווה שבדבר

ביסודו של דבר האיסור כשלעצמו בעיקר קשור לעניין של טומאה יש פשוט עניין מהתורה לא להיטמא בטומאה הספציפית הזאת כמו שלכהנים אסור להיכנס לבית קברות (וזה די מקביל כי את הכהנים זה מגביל ממחנה שכינה ואילו טומאת קרי מגבילה מכל הר הבית)

הצד המוסרי הוא קשור באופן הדוק אך לא לגמרי חופף

פגם הברית ובאיזה מצבים. ואין כאן המקום להאריך. לכן אמרתי שאני לא מדבר מהבחינה החינוכית פה.

אין קשר לטומאה. הרי טומאה הלכתית נוצרת גם אחרי קשר פיסי בין איש לאשה. ואין איסור להטמא לישראל למת וכדומה.   הצד המוסרי לא קשור כי ער ואונן היו לפני מתן תורה.  הבעיה המוסרית פה היא שאדם מפנה את כוח האהבה וכוחות החיים לעצמו במקום לזולתו, וזה יוצר פגם בנפש (שניתן לתקן כמובן) , כי יצר העיריות עומד בבסיס נפש האדם, לטוב ולמוטב 

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.