אשר פלמר ובנו יונתן ז"ל

באדיבות המשפחה

בדיוק הבוקר לפני שנה קיבלתי הודעה משמחת כל-כך, בה נודע לי שגיסתי היקרה, פועה, ילדה בן בכור.

מתנה מרגשת לכבוד השנה החדשה. ובברית, נפגשנו שוב כולם, שנה אחרי החתונה, שתי המשפחות המורחבות- פרץ ופלמר, נרגשים כולם עם אשר ופועה והרך הנולד.

יונתן הם קראו לו, ולתינוק היו פני מלאך.

בכל מפגש משפחתי התווכחנו בצחוק למי הוא דומה. "הוא כזה פלמר", טענתי בקביעות, "תסתכלי על עיניים שלו, ממש אשר!", והגיסות האחרות טענו שרואים שהוא ממשפחת פרץ, פנים כאלו עגולות, הם הסמל המשפחתי לנו.

אשר נכנס למשפחה לפני למעלה משנתיים, כשיוסף, אחיה של פועה החליט לשדך בין חברו הטוב, מתקופת הילדות, ובין אחותו, ולא היה מאושר ממנו כשחברו הטוב הפך במהרה לגיס.

"אמרו לך פעם שאתה דומה לבן ארצי?", שאלתי אותו כשפגשתי בו לראשונה, והוא רק צחק במבוכה ושאל מי זה. בחור שקט עם אור בעיניים, חיוך תמידי וצחוק מתוק. אי אפשר שלא להתחבר אליו מיידית, שלא להתאהב בו, במתיקות, בעדינות, שלא לשמוח ולהודות לה' בכל פעם מחדש, שהוא הפך לחלק מהמשפחה, שהוא זכה בפועה שלנו, והיא בו.

שאחרי שנים של פגישות והיכרויות ודייטים זה סוף סוף הגיע והיה שווה את כל הציפייה.

והם היו הזוג הכי מתוק שהכרתי. בכל פעם שראיתי אותם יחד התפעלתי איך האושר שלה מקרין החוצה, מייפה אותה, מרכך. והאושר הזה היה אשר, שהשתלב באופן כל כך טבעי במשפחה שלנו עם האחים והגיסים.

ויונתן הקטן, שכולנו התפעלנו מיופיו המיוחד, זוג עיניים תכולות כמו הים, חיוך שובה לב, ילד של פרסומות. בדיוק לפני חודש, כשנפגשנו כל משפחה המורחבת לעל האש בפארק גילה, גילינו שהוא כבר יודע ללכת, ובנותיי שחר ונועה, התגלשו איתו בלי הפסקה במגלשה בגן השעשועים ולא עזבו אותו לרגע.

כל הדרך חזרה הביתה הן דיברו עליו ואמרו לי שהוא כזה מתוק וכל הזמן הוא מחייך.

קבענו להיפגש כל הגיסות בבית קפה לקראת השנה החדשה, להרים כוסית, לתכנן באיזה יום מימי חול המועד סוכות נפגשים כולם, כמידי שנה, בסוכה הגדולה שלנו.

ושוב, בשורות האיוב בטלפון, יום שישי אחר הצהריים, ושבת שחורה. וכבר לא מסוגלת להתחבר מחדש לעוצמת רגשות כזו מטלטלת, הרי עדיין אין יום שעובר ואני לא חושבת על רותי, חברתי הטובה שנרצחה באיתמר. חצי שנה של געגוע אינסופי, ושוב הכל חוזר.

וכולנו חושבים על פועה, והלב נקרע. זה הסיוט של כל אמא. ברגע אחד לאבד בעל יקר, אהבה עמוקה, קשר כל כך מיוחד שאין שני לו, ותינוק קטן שעוד לא חגג יומולדת.

תינוק יפה תואר שהיה אמור היום לקבל מאימו משאית ומכוניות קטנות במתנה, אותם קנתה ביום שישי כשחיכתה שאביו יגיע איתו לירושלים, אחרי נסיעה מהבית, להורים.

ואח או אחות קטנה שהיו הופכים אותו לאח הגדול. לאח הבכור, בעוד כמה חודשים.

ואיך מספרים לילדים, שבן דודם האהוב כבר לא פה? ומה עונים להם על מטר השאלות? ואיך מסבירים לילדה בת שש מה זה מוות? הרי מוות שייך לאנשים מבוגרים, זקנים, שהגיעו לשיבה טובה, ולא לאשר הדוד האהוב שלהן, ולא לתינוק קטן ומתוק.

ואיך אני מסבירה זאת לעצמי? הרי חשבתי שעם משפחת פוגל מיציתי את מכסת הדמעות והכאב שיכולים מעמקי הנפש להכיל. ומה יהיה איתי שאני כלל לא מעכלת מה קרה? שאני מרגישה כאילו אני בסרט הלא נכון? ואולי זה לא נורא להרגיש ככה, כאילו אני בחלום, ותיכף אתעורר. תיכף יגיע הבוקר, יעלה השחר ועימו כמה קרני שמש מלטפות, של יום חדש, ואני אצחק שהכל היה רק חלום. חלום רע, אבל חלום.

ואפשר להתקשר לפועה ולאחל לה מזל טוב ליומולדת של יונתן, שנולד ממש היום בדיוק לפני שנה.