כל השנה אנחנו נותנים לעצמנו כל מיני תירוצים למה לא לבקש.

"עכשיו היא תצחק עלי"

"גם היא היתה לא בסדר" וכו'

אבל עכשיו מגיע הדין, ומי רוצה להגיע אליו עם האשמות?

עם חטאים? עם אנשים שכועסים עליו עדיין?

אז כולם רצים לבקש סליחה, ומוודאים שהם באמת נקיים..

(לפחות עכשיו מבקשים, מזל שלא אף פעם..<צ>)

ובכלל גם כל הקטע של  התשובה... למה דווקא עכשיוו לא  כל השנה?

זה כמו טסט לאוטו.. אם יגידו לאדם- אתה צריךמתישהו בשנה אתה צריך לעשות טסט, הוא היה מתמרח ולא עושה בזמן (ואולי לא בכלל...)

וככה גם התשובה ובקשת הסליחה- אומרים לנו-- ח'ברה!! תכף שופטים אתכם אז תעשו תשובה!! אם לא היה לנו זמן מוקצב- עכשיו תעשו טסט לאוטו, עכשיו תחזרו בתשובה, אז מי יודע אם בכלל היינו חוזרים?

בברכת שנה טובה!! ומחילה ממי שפגעתי בו... בטעות לגמרי!! כתיבה וחתימה טובה!!

למה תוקעים בשופר וכל האפקטים האלה? כדי לעורר אותנו!

עצם זה שבתקופה הזאת יש פתאום פרץ של סליחות אחד מהשני מוכיח שזה עובד, זה מעורר, בוקר טוב!

"להשקיט את המצפון" זה גורם לבנאדם להרגיש טוב וזה הכי קל.... יותר קשה וחשוב זה כל הזמן לעבוד על עצמך ולבקש סליחה כשצריך (ולנסות שלא יהיה צורך)...

שזה שמבקשים סליחה רק עכשיו זה בגלל שהיום אם פתאום תבקשי סליחה ממישי היא תחשוב שהתשגעת/ שאת צוחקת עליה/ את ח"ו רוצה להתאבד ולפני זה את מבקשת סליחה מכולם. אני אולי קצת הקצנתי אבל זה באמת נתפס כקצת מוזר לבקש סליחה באמצע השנה.

וזאת ההזדמנות שלנו...

כולנו ממש רוצים לבקש סליחה, אבל מתביישים או מרגישים לא נעים.. אז עכשיו יש הזדמנות .

ואולי גם כי זה מה שכולם עושים. 

בס"ד

אמרתי לו שאני מרגישה צבועה. יופי, אז חודש שלם אני "צדיקה"- בלי לשון הרע, הלבנת פנים, מבקשת סליחה, כיבוד הורים, אחים, מורים, חברות... אחרי שנגמר...חזרנו לסדר הרגיל- למה? מה קרה?!

לשון הרע בשאר ימות השנה- זה לא חושב? הלבנת פנים, מותר? פגיעה באחר- זה בסדר? לא לכבר את ההורים ואת המורים- זה לא נחשב לעבירה בשאר השנה?! אני עובדת על עצמי! ועל עצמי בלבד!

הוא ענה לי שהוא היה בשיחה השבוע על חודש אלול. ניצב מולו אדם חרדי ובהתחלה אבא שלי לא התחבר לשיחה בכלל, בסדר אלול, בסדר ר"ה... ואז...הוא חיבר את כל קטעי השיחה למשהו אחד: בכל השנה, אני יודע שאני עושה דברים שהם לא בסדר...לרכל- זה אסור, לא לקום בבוקר למניין- זה לא בסדר, להתחצף למורה- זאת עבירה- אבל, אני עושה את זה. באלול, באלול אני מוחה על זה. אני מקים הפגנה עצמית- אני אומר לעצמי "זה לא בסדר שאני לא...שאני עושה את..." - כי אני יודע שזה לא בסדר. הכרה בחטא- זה כבר חצי פתרון, זה כבר חצי תשובה.

ואז שאלתי אותו - "אבל זה שיפוט עצמי, זה כמו שאני מחליטה שאני עושה דיטאה ולא אוכלת יותר שוקולד, ואחרי שבוע נשברתי, ואכלתי קובית שוקולד, אז אני עומדת מול המראה ומקללת את עצמי כמה שאני סתומה ועד כמה שאני לא החלטית וכמה שהמילים שלי לא שות כלום  וכ"ו..."- ואבא שלי ענה לי שלא. זה לא שיפוט עצמי. אני יודע שזה לא בסדר. ולכן אני מכריז לעצמי שאני משתדל לשפר את זה, לתקן את זה. יכול להיות שמחר בבוקר אני לא אצליח לקום למניין. אבל עצם זה שאמרתי לעצמי- "זה לא בסדר, אני צריך לקום למניין"- אני מכיר בחטא, אני יודע שהוא קיים ואני רוצה לתקן אותו.

שנה טובה וגמר חתימה טובה

בצורה נקיה ובלי כתמים שחורים שיפריעו, 

עודמשהו- בר"ה -יוה"כ נשפטים על עוונותינו, ורוצים להוריד כמה שיותר עוונות מהחשבון.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....