עבר עריכה על ידי gbck630 בתאריך כ"ט אלול תשע"א 13:38
מכירים את השיר הזה? (מירי אל תקפצי 
)
היום שבתי אל החדר
לתצפת על התקרה
איך היא בניגוד אלינו
עוד נותרה קצת נקייה
כי רציתי קצת לשכוח
ולזרוק את זה רחוק
בעוד ניסיון כושל
של להפוך מר למתוק
עוד אחד הפך פיקח
אז הוא מעדיף לשתוק
בין כל הפיקחים האלו
כל כך בא לי כבר לצעוק
ערב שוב יורד
צונח לרחוב
בין אלפי פושטי ידיים
נשמות אבודות
כשהערב שוב יורד
נופל אל הבור
גם אני עכשיו פושט ידי
מבקש לחזור
כשהחושך משתלט עלי
אני רץ אל האור
היום שבתי אל החדר
מטאטא את הרצפה
והתחלתי לשפוך מים
מקרצף את הנשמה
וסגרתי את הדלת
ממתין לשעת הנעילה
בינינו רק האל יודע
מה ייחתם לי בסופה
עוד אחד הפך פיקח
אז הוא מעדיף לשתוק
בין כל הפיקחים האלו
כל כך בא לי כבר לצעוק
ערב שוב יורד...
בהתחלה אף פעם לא הבנתי אותו ואת הקשר של הבתים והמילים עד שהגענו קרוב לראש השנה ואז חשבתי על זה מחדש.
תמיד אנחנו נופלים אין אחד מאיתנו שלא נפל,
אבל כמו שעידן עמדי אומר בשיר שלו:
"כשהחושך משתלט עלי
אני רץ אל האור"
כשחשוך לי אני רץ אל האור!
תכל'ס זו בחירה שלי מה לעשות עם עצמי!
אני יכול לשקוע בדכאון, להיות עצוב אבל לא! אני רוצה לרוץ אל האור!
מתוך החושך הזה רק לעלות ולא לרדת!
"היום שבתי אל החדר
מטאטא את הרצפה
והתחלתי לשפוך מים
מקרצף את הנשמה
וסגרתי את הדלת
ממתין לשעת הנעילה
בינינו רק האל יודע
מה ייחתם לי בסופה"
אנחנו לא יודעים מה יקרה לנו, אין לנו מושג מה ייחתם בגורלנו
אבל אנחנו כן מחויבים לעשות את ההשתדלות שלנו
עוד פעם אני אשתמש בשיר כדוגמה
הוא אומר שהוא שב לחדר התחיל לנקות
לקרצף את הנשמה
ואז הוא המתין לחתימת הדין
ביננו רק האל יודע מה יחתם לי בסופה
רק הוא יודע
אבל זה לא אומר שאני צריך להתיאש!
אם אני אשתדל ואם ארצה ה' יעזור ואחתם בספר החיים!
עברתי ואני עוברת תקופה לא קלה
אבל השאלה היא מה אני בוחרת לקחת מהתקופה הזאת
האם אני בוחרת לגדול ממנה?
או האם אני בוחרת להישאר בחושך כי נמאס לי להלחם?
האם אני בוחרת לנסות לתקן?
או שאני מעצמי כבר התיאשתי כי אני חושבת שאין בי צורך ואני מיותרת??
התקופה הזאת בסופו של דבר מלמדת אותי המון
וגם אם היא לא נראית לי טובה ואם לא יצא ממנה כלום בסוף
בעצם, אי אפשר להגיד לא יצא ממנה כלום מכיוון שבטוח אני אקח משהו ממנה
אני אומרת לכם מכל דבר שה' עשה ועושה אפשר לקחת משהו!
אז המשפט שרשמתי לא ממש נכון תמחקו אותו מהזכרון
כי התקופה הזאת אולי לא טובה
אבל היא בטוח לטובה.
ראש השנה, אני רואה את כל השרשורים שנפתחים על
"אני בכל מקרה אחזור לזה אז למה לשנות? למה להיות צבוע?"
ואני רוצה לומר לכם,
זה לא צביעות!
אני באמת רוצה להשתפר, אני באמת רוצה לקחת מהתקופה המשמעותית הזאת משהו
גם אם יצא ולא לקחתי ממנה כלום כי לא שמתי לב, כי פספסתי
עצם המחשבה והכוונה כבר עושים משהו
לסיום (אני יודעת שחפרתי 
)
סיפור קטן אישי:
בבית ספר בו למדתי, הכיתות היו ממש קטנות ולכן כשהייתי בכיתה ד' חיברו אותנו עם הכיתה מתחתינו ועד כיתה ו' היינו איתם.
כשהייתי בכיתות ה'-ו' למדה איתנו תלמידה קראו לה אליה. היא הייתה ילדה באמת מקסימה וטובת לב,
אבל אז לא ראינו את זה והיינו ממציאות עליה שקרים, מרכלות עליה בלי סוף
אני זוכרת שאני הייתי ממש רעה בסיפור
היא תמיד ניסתה להיות חברה שלי,
והייתה מה שנקרא קונה אותי בממתקים (לא באמת ממתקים אבל כאילו מנסה לקנות אותי, וואי יורדות לי דמעות לחשוב על מה שהייתי)
ותמיד הייתי עושה מה שהיה צריך ואז פשוט עוזבת אותה.
שנתיים היא הייתה ככה, בלי חברות אמיתיות... היא סבלה כל כך
אני זוכרת פעם אחת היה טיול שנתי וחילקו לקבוצות לחדרים, ואף אחד לא רצה להיות איתה כי העללנו עליה שיש לה פול כינים ושהיא לא מטפלת, עד שבסוף אנחנו הסכמנו שהיא תצטרף אלינו בלית ברירה...
קיצור ככה היא הייתה שנתיים.
בחופש בין ז' ל-ח', כשהיא הייתה אמורה לעלות לכיתה ז'
פרצה שריפה בבית שלהם כתוצאה מקצר במזגן, האבא חזר בדיוק מעבודה, והריח את זה ואז ראה את העשן
הוא תפס את הבת הגדולה והם קפצו מהחלון
האימא גם התעוררה לקחה את הקטן שהיה אז תינוק וגם ברחה איתו החוצה
והאבא ניסה לחזור לקחת את אליה ואחיה ניתאי
והוא לא יכל להיכנס כי הבית התחיל לעלות בלהבות והעשן מילא אותו
עד שאחד השכנים לקח מגבת שם על הפה ונכנס דרך החלון בחדר השינה
ניתאי לצערינו כבר לא היה בחיים, כל ניסיונות ההחיאה עלו בתוהו
לאליה הצליחו להחזיר את הדופק והטיסו אותה לבית החולים...
אני זוכרת שזה נודע לי בבוקר, אימא שלי באה אלי העירה אותי ואמרה
"ענבל הייתה שריפה אצל רוימי, ניתאי נפטר ואליה במצב אנוש בבית החולים"
לא ממש הבנתי מה היא רוצה, אבל קמתי וירדתי, ואז אמרו לי ללכת לקיטנה
כי כל הכיתה שם אומרות תהילים וכו', ואמרתי שאני לא רוצה לראות את הברכת דמעות וכדומה
למרות שלמען האמת פשוט רציתי לבכות, וחיפשתי את ההזדמנות
אז ההורים שלי הכריחו אותי אז אני התחלתי לבכות ולצרוח, שאני לא רוצה ללכת
בסופו של דבר הלכתי, ויומיים לאחר מכן הודיעו לנו
אני זוכרת שההורים שלי לקחו אותי לחדר ואמרו לי "ענבל אליה נפטרה אם את רוצה את יכולה לדבר איתנו וכו'"
אני אמרתי "בסדר" הייתי קפואה ואדישה, פשוט ירדתי למטה נכנסתי לשרותים והתחלתי לבכות.
ביום של הלויה, ההורים שלי ממש התלבטו אם לתת לי ללכת
בסופו של דבר הם הסכימו כי ביקשתי
כל הכיתה שלי לא יכלה לעמוד בזה, הן נשארו בבית והכינו עוגיות לכל היישוב, כדי שיהיה משהו.
אני זוכרת איך המורה שלי עלתה והקריאה מכתב שכתבו בנות מהכיתה וכולן חתמו עליו במכתב ביקשנו ממנה סליחה
אמרנו לה שאנחנו יודעות שפגענו בה, שלא היינו בסדר, ואנחנו מבקשות שתסלח לנו
אני לא יודעת אם התנצלותנו התקבלה
אבל אני יודעת שאותי מאז זה שינה
נהייתי אחרת, גם מבחינת אמונה בקדוש ברוך הוא, גם מבחינת חברות זה פשוט שינה לי את החיים.
אז נכון שזה לא היה דבר טוב, אבל בשבילי מה שיצא מזה היה מעולה.
זה קצת נשמע אנוכי אבל זה מראה איך מכל דבר צריך להפיק את הטוב
איך כל דבר שה' עושה הוא לטובה...
מקווה שתלמדו מהסיפור הזה קצת
למען האמת יש לי עוד סיפורים כאלה אבל חפרתי לכם מדי!
נראה לי שקצת יש פה דברים לא קשורים והכל בערבוביה אבל לקראת ראש השנה מותר לי לערבב קצת ובסוף הכל קשור לתשובה...
אז יצאתי בסדר נכון? |חושש|
שנה טובה לכולם!
לשנה טובה תכתבו ותחתמו!
