כל שנה הוא חוזר. צום גדליה.
"מוריד את כל מה שאכלנו בר''ה", אומרים לפעמים בצחוק. הייתי לובש חצי חיוך כזה למשמע הבדיחה הממוחזרת. מצד אחד, היא די מתבקשת. מצד שני, זה קצת מוזיל ערכו של הצום.
ובמחשבה שנייה, מה ערכו של הצום?
הוא מרגיש קצת 'תקוע'... כבר התאבלנו על הגלות בט' באב. מה עכשיו?
ובכלל, מכל מאורע בלוח השנה היה איזה מסר: חנוכה - אור וגבורה, פסח - חירות ועוד ועוד. מה יש פה?
וסתם, הסתובבתי עם השאלה הזאת כבר הרבה זמן.
איפה הקשר שלנו בין הימים ההם לזמן הזה?
--------
במקרה (או שלא במקרה...) פתחתי היום ספר על חגי ישראל. בצום גדליה מצאתי לימוד לדורות:
הסיפור מאחורי גדליהו בן אחיקם היה אחרי חורבן הבית. הארץ חרבה, רוב היהודים בגלות והממלכה מסופחת לאימפריה הבבלית. גדליהו ממונה מטעם הבבלים להיות נציב בארץ יהודה עם הקהילה האחרונה בארץ. ממשלה יהודית קטנה בלב בבל. והיה שם איש אחד, ישמעאל בן נתניה מזרע דוד המלך, שהתכעס על המצב. מה פשר ההתרפסות הזאת מול הבבלים? הם עושים לנו טובה שהם נותנים לנו לגור כאן? זה שלנו! איזה ביזיון! הוא רוקם קנוניה שבסופה הוא רוצח את גדליהו. הבבלים מגלים את שארית הפליטה והורגים בהם. שיבת ציון - רק בעוד שבעים שנים קדימה...
באנו ללמוד מכאן שלפעמים גישת 'הכל או לא כלום' עשויה להיות הרסנית. בחינת 'תפסת מרובה - לא תפסת'. ישמעאל, בעיניים בורקות ומלא אידאלים רוצה להחזיר עטרה ליושנה ובעצם מסיים את מה שהבבלים התחילו. במעשיו הוא השמיד את הסיכוי האחרון לתקומה.
---------
אבל ישמעאל לא נושא בנטל לבדו:
(יג) וְיוֹחָנָן, בֶּן-קָרֵחַ, וְכָל-שָׂרֵי הַחֲיָלִים, אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה--בָּאוּ אֶל-גְּדַלְיָהוּ, הַמִּצְפָּתָה.(יד) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן שָׁלַח אֶת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, לְהַכֹּתְךָ, נָפֶשׁ? וְלֹא-הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן-אֲחִיקָם. (טו) וְיוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ אָמַר אֶל-גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת-יִשְׁמָעֵאל בֶּן-נְתַנְיָה, וְאִישׁ, לֹא יֵדָע! לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפֹצוּ כָּל-יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ, וְאָבְדָה, שְׁאֵרִית יְהוּדָה?! (טז) וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן-אֲחִיקָם אֶל-יוֹחָנָן בֶּן-קָרֵחַ: אַל-תעש (תַּעֲשֵׂה) אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה! כִּי-שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל-יִשְׁמָעֵאל!
אוי... כל-כך קרוב וכל-כך רחוק...
גדליהו מקבל 'מידע מודיעיני' על כוונת ישמעאל - ודוחה אותו על הסף!
לא מוכן לשמוע לשון הרע. צדיק. לא? כן, צדיק, אבל לא בגלל זה. כי במקרה הנ''ל זה היה ממש לא לעניין. מילא שהתעלמת מכך שעומדים לרצוח אותך. אבל גדליה לא הבין שזה לא עסק אישי שלו עם ישמעאל - כל שארית הפליטה תלויה בו! אם תיפול אתה, יפלו כולם אחריך.
---------
מה המשותף?
בגדול שניהם לא ראו את הנולד. החשיבה שלהם הייתה נקודתית ולא לקחה בחשבון מה יהיה הצעד הבא. לפעמים אנחנו נתפסים לקיצוניות ולא רואים בעיניים. יש לנו ערך אחד, אנחנו מאמצים אותו לליבנו ורומסים כל דבר שעומד בדרכינו. כי הרי מה שיש לנו ביד הוא הכי חשוב!
אז זהו, שלא. החכמה בלקחת אידיאל היא להעמיד מול המציאות ועשות את הבחירה הנכונה. לפעמים היא לוותר לפעמים היא להתעקש. העיקר הוא לא ללכת עוורים אחרי חוק שקבענו לעצמינו ולדעת להפעיל שיקול דעת נכון. כי לפעמים נטייה לקיצוניות תציל אותנו מאבדון - ולפעמים היא תוביל אותנו בדיוק לשם. כמו אצל גדליהו וישמעאל.
"והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה"
וכי גדליה הרגן?! והלא ישמעאל הרגן! אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש - מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.
(בבלי נדה, ס''א עמוד א')
שיהיה לנו צום מעורר!
