מכתב לך, עצמי, חיי ופשוט במילה אחת טבעית: אשתי.
רעייתי, איך את מרגישה? מה זורם בהליכי חייך? מה עם האמת, החיים והטבע?
היכן המקוריות הכל כך גדולה שיש בנו, שכל כך כיספנו לה?
האם הגעגועים, השמחה הגדולה, וכל שאר החיים הטובים זורמים בליבך?
תקשיבי, רציתי להתייעץ איתך, לחשוב ביחד,לברר ולהציע.
חשבתי שאולי כדאי לעבור לשלב הבא של החיים. להתקדם לעבר חיים הרבה יותר גדולים. להתחבר באהבה גדולה. להתחיל להקים את ביתנו. דווקא בגיל הזה. בילדות, שבה עוד לא נשחק הטבע שלנו, בה עדיין אנחנו פתוחים אל האחר, אל השוני. ובמיוחד עכשיו שצריך להיפתח לעצמנו, לברר באמת על כל החיים שלנו להתפתח ולהתעלות.
ברצוני, לחיות חיים טבעיים-מקוריים, מלאי אמת, שנותנים סיפוק אמיתי לנשמה הישראלית. ומתוך כך בשמחה גדולה, לשיר ולזמר, לתופף על טרבוקות וג'מבות לנגן בגיטרה, לזעוק בחליל ולצאת בריקוד.
שכל החיים האלו יהיו מלאי אהבה, אהבה שלנו זה עם זו, עם הילדים שבעזרת ה' יהיו לנו, אהבה לכל פרט ופרט בבריאה, לקבל כל כח חיים שנמצא.
נגור בטבע מלא הקדושה של ארץ ישראל, (אולי זה ישפיע לנו להיות טבעיים במחשבתינו, שלא יהיה זיוף באמת שלנו, שתיהיה טבעית כמו שהיא...) נבנה איזה בור ליד הבית, נמצא איזה מעיין, נוכל לשבת עליו ולהתבונן...
לילדים שלנו ניתן חירות מלאה, הקשבה, לתת לכל דרישה ותביעה שלהם מקום ופעולה.
נתפלל את התפילות של ר' נחמן, נלמד 'שמונה קבצים' של הרב קוק, ונרקוד עד כלות הכח.
נחבק יהודים שנמצא,
נאכיל גדיים קטנים שנגדֶל מבקבוק...
אני לא סגור על עצמי, אבל אני חושב שיכול להיות נפלא.
יש לי עוד המון מה לומר... המון מחשבות מתרוצצות בליבי... אבל זה לא ייגמר.
אוהב מאוד מאוד,
בעלך, את עדיין לא מכירה אותי, אני לא מכיר אותך,ואני רק בן 16...
מכתב זה נכתב מתוך כנות ליבי (ככה נראה לי). מה אתם אומרים? מה דעתכם?