כן. אני דואגת לחברות שלי. אני רואה אותן עושות משו שבסופו של דבר לא יהיה להן טוב, אני דואגת.
אני רואה אותן עושות שטויות שיפילו אותן בסוף, אני דואגת.
אני רואה אותן מתקרבות למישי שנראת להן עכשיו מדהימה והחברה האידיאלית ואח"כ תפיל אותן ותסבך אותן, אני דואגת.
ויש לי תביעת עין באנשים.
אתם יכולים לקרוא לזה אמא, קרציה, דאגנית, דביקית... מה שבאלכם.
זה מציק לי.
אני דואגת להם, כן. כואב לי לראות אותן במצב הזה, שבאמת עכשיו נראלהן המצב הכי טוב ואידיאלי בעולם, וכשהן יצאו ממנו ויסתכלו אחורה, הן יהיו כ"כ מתוסכלות על שהן היו כ"כ טפשות ונפלו ככה, ועוד חשבו שזה טוב!!!!
ואם אני אעיר להן- הן רק יכעסו עלי, ויתרחקו ויתעצבנו. אינלי בעיה עם זה, כי זה בשבילן, אבל השאלה אם זה לא יפיל אותן עוד יותר בסוף....
נמאס לי להרגיש ככה. נמאס לי להרגיש אמא שלהן, לכעוס עליהן כשהן עושות משו רע, כל הזמן לשמור להן על קו ישר.
להן זה טוב, אני יודעת. לי- אני כבר לא כ"כ בטוחה.
אני כ"כ רוצה לעזור להן, אני לא יודעת איך, וזה רק מתסכל אותי.
הלוואי, והייתי יכולה פשוט לבוא ולומר להן בפנים, אבל התרבות הזו של הנימוס והנחמדות רק הרסה לכולנו, והרבה...
